חיבור עולמות מעמק חברון


חיבור עולמות

מעמק חברון

מבוא

 

שירת הדרישה

לחשי  דומיה מקדם

לפני גבהי גבעות, לפני מעמקי ימים

תאומים כאחד, מראש נועדו

כאחד קשורים, חבוקים באהבה נצחית

חתן וכלה לעד

נועדו בקריאת הבורא

 

כל נשמה נשלחת לגופה

 אוי! נחלקו התאומים, נמשכו לגזרים

מעבר לגבהי גבעות, מעבר למעמקי ימים

ועוד היום, ומשירת הדרישה ספוגה נשמתם מאין הפוגות

"מה תגידו לו?" אומרת היא, "שחולת אהבה אני"

וקולו דופק: "פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי!"

 

לא לעד ייפרדו, לא לנצח יתגעגעו ממרחקים

כי לא כלו רחמיו, לא ידחה לבו לנצח

ובכן יחד, כאחד נישאו תחת חופת השכינה

חכמה, נבואה ודעת ה' נולדו להם בדביקותם

אך בטומאתם, נפרדו שוב, נחלקו, נשלחו למדברות השממה

עד "שיפוח היום ונסו הצללים", עד יום האיחוד – "אל הר המור, ואל גבעת הלבונה"

 

אלפי שנות כמיהה, אש האהבה לעולם לא יִכבּה

"כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת-י-ה"

ושירת הדרישה משובבת לב כל, כשמש שוקעת עולמית

"התעורר, התעורר, אחי, אהובי! כי "נפח היום, נסו הצללים"

"הזאת את אחותי, לבושת הקרעים, שזופת השמש?"

יום יבוא – ושירת הדרישה תִבָּקע מעבר לכל קרעיה

ואז – אור נפשם יזרח כאחד, אחד יהיו בשירת הישועה

הסיפור הזה הוא הסיפור של עם ישראל – שהוא הבעל, וארץ הקודש – שהיא אשתו. כך אנו לומדים בספר ישעיהו,  שבצורה מפורשת, מתאר את עם ישראל כבעל ואת ארץ ישראל – ארץ הקודש – כרעיה. על פי חכמינו ז"ל תיאור זה אינו רק מטאפורה, אלא אנאלוגיה המתארת את המהות הרוחנית העליונה והאמתית ביחס לשתי המהויות הללו – וקושרת אותן כמו שתי תאומות, הנחשבות כדבר  אחת לפני הבריאה.

 דבר זה מבואר גם במקורות קבליים, כקביעה המובילה לדרך המפרשת את שיר השירים בהקשר זה -.וכן  אנו יכולים לראות יסוד זה גם בהלכה. על פי ההלכה, יש לומר הברכה: "מציב גבול אלמנה" – בראיית תופעת שיקום מחדש של חבל ארץ בארץ ישראל – שהיה שומם בעבר. הפרשנים מסבירים, כי ארץ ישראל בהעדרו של עם ישראל מתוארת כאלמנה, על דרך אותו דימוי שתיאר הנביא כדלעיל. הסבר זה ממחיש לנו בבירור כיצד הקשר של ארץ ישראל אל עם ישראל הינו קשר כשל אשה אל איש, כאשר ארץ ישראל קרויה "אלמנה" בהיעדרם (של עם ישראל), והמתאחדת מחדש עם בעלה בשוב ישראל אליה.

לפיכך, "שירת הדרישה" (לעיל) לארץ הקדושה ספוגה בנשמתנו, גם אם אנו איננו מודעים לה. אך עדיין, חז"ל מלמדים אותנו כי אי אפשר להסתפק רק בחיבור תת-מודעי למולדת שלנו

לארץ הקודש – "ציון היא – דורש אין"[13] – "מכלל דבעי – שצריכה היא, ציון – דרישה."   [14] המונח "דרישה" משמעו לא מבט חולף, אלא הסתכלות פנימית, מגמה של חדירה פנימית כלפי הנשמה של "ציון". כמו שאיש לא יכול באמת להכיר את  רעייתו ע"י לבושה  החיצוני, כך אין אפשרות להתחבר אל ארץ ישראל באמת רק  בהסתמכות על מבט חיצוני בלבד . אכן, בשירנו נראה , שללא חיפוש  של פנימיות הנשמה של הארץ הקדושה שלנו אנו חסרים . חסרה לנו ההכרה האמתית של ארץ קודשינו.  מה היא  "נשמת  הארץ" ?

הנשמה, היא   כניצוץ מאש גדולה, היא ממש חלק אלוה ממעל, מהשכינה הקדושה, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם". [15] כאשר אנו מתייחסים לחיבור של העוצמה  רוחנית הזו ברמה הגדולה, אנחנו קוראים לאור הרוחני הזה "אלוהי צבאות ישראל". כאשר אנו מתייחסים לעוצמה הזאת ביחס לארץ הקודש הביטוי בו נשתמש הוא " שכינה". כמובן, אין דבר זה מראה על כפילות בו יתברך, חס וחלילה, אלא מראה על גילוי נוסף מאורו של הבורא, ה' אחד.

המצוה לדרוש את ציון ואת השכינה השורה בארץ קודשנו אינה מובאת רק בדברי הנביאים, אלא מושרשת היא  בתורה  בפסוקים "לשכנו תדרשו", וכן "ובו תדבק" לגבי השכינה באופן כללי. בסופו של דבר, ניתן לומר כי החובה להפנות את תפילותינו לכיוון ארץ קודשנו , מבוססת על תפילתו של דניאל,[16]  ומושרשת באמת בחובה שלנו לדרוש את השכינה בארצנו הקדושה בתפילותינו כאשר "השכינה מולינו"[17] .

ובכל זאת,ישאל השואל: כיצד אנחנו יכולים לבקש משהו כל כך רחוק מהתודעה שלנו? האם אפשר בכלל להשתוקק, ולכסוף, ולבכות על גלות השכינה בארץ קודשינו כפי שנעשה עבור הקרובים לנו ?

אך עדיין, בתוככי הלב בוקעת זעקה שאכן חסר לנו כזה דבר כה חיוני – "חווית קירבת אלוהים בעצם חיינו ". עם זאת,  נמצאת זעקה זו  רק בתת-מודע, אך כאשר אנו מכוונים את תשומת ליבנו שלנו אליה חווים את זו הזעקה במלוא עוצמתה, ובכך מתחיל החיפוש אחר נוכחות השכינה בחיינו.

איך אפשרי לכוון את תשומת לבנו אל הזעקה הסמויה הזו, אל "שירת הדרישה" ?

המשנה באבות מלמדת אותנו כי היסודות הרוחניים של העולם הם שלושה: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

משנה זו מכוונת אותנו שניקח בחיפוש הרוחני לעבר "הנשמה של ארץ הקודש".  תורה – ללמוד את הערך הפנימי של ארץ ישראל במקורות תורה. תפילה, מתמקדת על הכוונה שלנו כאשר אנו מכוונים התפילות שלנו כלפי ארץ ישראל והמקדש, כפי שההלכה דורשת. וגמילות חסדים אפשר ליישמה פשוטו כמשמעו במעשים של אדיבות כלפי ההתיישבות היהודית בארץ הקודש, אך גם אפשר ליישמה באופן מחשבתי. ברמה המחשבתית אפשר לאמץ התבוננות על  האור הא-הי הטמון בחייו של האדם אשר מביאה אותנו לחמול על זולתינו, דבר שמוביל מעשי חסד.  ראיית "האור הא-הי הטמון בחייו של אדם" בהקשר החיפוש שלנו עבור השכינה בארץ אנחנו מושגת ביותר כאשר אנו מאמנים את עצמנו לראות איך ההשגחה העליונה של הקב"ה מעורבת בתוך חיינו ובתוך חיי אחרים בארץ ישראל. השגחה העליונה הזו של ארץ הקודש נזכרת מפורשות בפסוק "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה  מראשית השנה ועד אחרית שנה". [18]

לאחר ששלושת היסודות האלה נטועים בנו ,  צריכים אנו לקבוע באיזו דרך נלך בדרישת ציון, בכללותה? לענ"ד אם נשאר נאמנים לשאיפתינו המקורית – לחפש את החיבור השורשי בין עמינו לארץ ישראל נתחיל את מסעינו בחברון , זו העיר היחידה שבה האבותינו חיו  ונקברו בתוכה, שקנו בקנין גמור. זו העיר שממנה שאב כלב את אומץ ליבו להילחם בעצת המרגלים על ארץ ישראל. זו עיר ראשית מלכותו של דוד  , וגם לפי הזוהר ארץ ישראל כולה קשורה חברון, ואומר את זה :הניסים של משיח "תתרחש בתוך ארץ ישראל, כי בתוך הארץ הזאת היא חברון בה האבות קבורים". [19]

עם זאת, בחירת חברון כתחילת מסע החיפוש שלנו דורש בחינה עמוקה יותר. איך אנו יכולים לומר כי חברון מייצגת את בית השורשים של חיבורו של עמינו לארץ קודשנו. כאשר בית המקדש, המייצג את החיבור הגבוה, והעמוק ביותר אל השכינה בארץ, נמצא בירושלים? אכן, על-פי רבותינו[20] ירושלים מייצגת את החיבור הגבוה עם השכינה בארץ. אך עדיין, האריז"ל מסביר, שחברון מקבלת קדימות על פני ירושלים לגבי דרישת האדם אחר השכינה, כיון  שצריך להתחיל "מלמטה" בחברון ולעבוד בהדרגה, ו"להתעלות" עד שבאמת יזכה להתחבר עם האורות הגבוהים יותר של ירושלים ובית המקדש, בדיוק כמו דוד שמלך קודם בחברון ורק לאחר מכן בירושלים.    מצד הקב"ה, ההפך הוא הנכון, שהרי האורות הא-היים מושפעים "מלמעלה למטה", ירושלים לחברון. הסוד הזה מסביר לעומק מדוע גם האבות וגם דוד המלך כולם בחרו בחברון כתחילת ההתפתחותם הרוחנית בחיבור עם השכינה בארץ, על מנת להוביל ירושלים בשלב מאוחר יותר.

אומרים רבותינו ש"שם ה'" בפסוקי התורה רומז לנוכחות השכינה הקדושה (ראה אונקלוס שמות כא). לכן נסיים הקדמה זו בתפילה לא-הי עולם: "עזרינו א-הי ישעינו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך", ויה"ר שמתוך כך יתקיים בנו "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *