משפטים-שפע כפול

שפע הממון הוא שפע גבוה מאד הנמשך מהיכלות גבוהים מאד, מאותו היכל ממנו נמשכות הנשמות, הנקרא "היכל הגוונים", ושם הממון הוא אור צח ומצוחצח. אך כשהממון נמשך למטה הוא מתגשם. לכן צריך כוח גדול שלא ליפול לתוך תאוות ממון, כי דווקא משום שהממון גבוה כל כך בשורשו, הוא מושך יותר. ורק הצדיקים יש להם את הכוח להינצל לגמרי מתאוות ממון.

הקדוש ברוך הוא משגיח ברחמיו המרובים על העולם, זן ומפרנס את הכל – מביצי כינים ועד קרני ראמים, לכל אחד ואחד כפי הצטרכותו. והשגחת ה' על העולם נמשכת דרך ארץ ישראל, עליה נאמר "אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה" (דברים יא, יב), ובפרט מבית המקדש שעליו נאמר "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים-א ט, ג).  ואכן משם יורד שפע פרנסה ועשירות לכל העולם, והראשונים שמקבלים את עיקר השפע הם עם ישראל בארץ ישראל כמו שאמרו חז"ל בגמרא "ארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר: "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (איוב ה, י), משל לאדם שמגבל את הגבינה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת" (תענית י ע"א).

עם ישראל נקראים צדיקים "וְעַמֵּךְ כּוּלָם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא), כולם מאמינים בה' ובעיניו המשגיחות ויודעים שממנו הממון והפרנסה, ולכן השפע שלהם הוא שפע קדוש שנמשך מהארת פנים של הקדוש ברוך הוא, כמו שהלחם של בית המקדש נקרא "לחם הפנים" לרמוז שהוא נמשך מהארת פנים של הקדוש ברוך הוא שמשם הפרנסה. וכמו שמבואר בגמרא "ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח שנאמר: "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (איוב ה, י).

אבל לא רק לעם ישראל זוכים לשפע כפול, כמו לחם המשנה שקיבלו עם ישראל בשבת במדבר, הנמשך מעיני ה' – שתי עיניים, שפע כפול. ויש לדעת שהשפע הכפול לא מתבטא בכך שיש לאדם כפול כסף וזהב, אלא בכך שיש ברכת ה' בממון ואדם שמח בממונו, שזו העשירות האמתית, כמו שכתוב: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה".

לעומתם, אומות העולם אינם מאמינים שהפרנסה נמשכת מה' בהשגחה, ורודפים אחר הממון, לכן תמיד יש להם רק חצי מרצונם, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", היפך השפע הכפול של הצדיקים. גם אדם שגונב, מראה כאילו ה' לא רואה, וממילא פוגם את השפע הכפול הקדוש של עם ישראל, ומושך לעצמו ממון חסר, כמו של אומות העולם, ולכן תיקונו לשלם תשלומי כפל – מידה כנגד מידה.

גם עם ישראל פגמו בזה כשהלכו אחרי אלילי כספם וזהבם. לכן נחרב בית המקדש, ממנו כאמור נמשך השפע הכפול הקדוש, מכיוון שפגמו באמונת ההשגחה ש"עיני ה' אל יראיו… ולחיותם ברעב" ונענשו כמו גנב בכפליים, בתשלומי כפל, ככתוב "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה".

ובעזרת ה' הובטחנו שנשוב בתשובה כאן בארץ ישראל ונזכה להשליך את אלילי הכסף והזהב וה' ינחמנו נחמה כפולה "נחמו נחמו עמי". אכי"ר.


 

תרומה-גוי אחד בארץ

בפרשתנו מסופר על התרומות והנדבות שנתנו עם ישראל למשכן, כל אחד כפי יכולתו וכפי נדבת לבו: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש ועזים וכו'. מתרומות אלה נבנה המשכן.

לעומת תרומות אלה, את מחצית השקל הצטוו כל ישראל להביא, ללא הבדל בין עני לעשיר. כל אחד היה צריך לתת רק חצי שקל – העשיר לא יכל לתת יותר והעני לא יכל לתת פחות. וממחצית השקל עשו את האדנים שעליהם הונחו הקרשים של המשכן. נמצא שהאדנים העמידו את המשכן.

בנתינת מחצית השקל רצה ה' יתברך ללמדנו דבר גדול, והוא שלאף אדם מישראל אין שלמות, כי אם על ידי חברו. זאת מכיוון שהתיקון השלם של העולם הוא האחדות – שיוכללו כולם זה בזה באהבה ואחדות, ואזי יוכללו גם בה' יתברך שהוא  אחד, מקור האחדות (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, לז).

על הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שואל הזוהר הקדוש: מדוע כתוב "בארץ"? הלא לכאורה הכתוב מובן גם בלי הוספת מילה זו? ומתרץ הזוהר, שכאשר עם ישראל נמצאים בארץ ישראל, רק אז הם אחד. אבל בחוץ לארץ – כל אחד הוא בפני עצמו, ואינם מאוחדים (ויקרא צג:).

גם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל כתב כי בימי המחלוקת הגדולה עם תנועת החסידות, שאיימה בפילוג גמור בין שלומי אמוני ישראל, לגר"א מוילנא הציקה השאלה כיצד נבע פילוג חמור כזה בין יהודים יראים ושלמים. הוא הגיע למסקנה כי הריחוק מארץ ישראל הוא שגרם לכך! והביא הגר"א כראיה את דברי הזוהר הנ"ל, שעם ישראל בארץ ישראל הם אחד, מה שאין כן בחוץ לארץ (הובא בספר "חזון ציון").

ועוד, אומרת הגמרא על הפסוק: "לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים" (זכריה, יא) "נועם" – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה. "חובלים" –אלו תלמידי חכמים שבבבל, שחובלים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד). ומכאן שוב אנו רואים כי כוח האחדות נמשך מארץ ישראל, שמנעימים. וההפך בחוץ לארץ.

מסביר ר' נחמן כי הסיבה לכך היא שבארץ ישראל שופע "נועם עליון", שפע של אהבה, תענוג ומתיקות שמחבר בין  כולם (ליקוטי מוהר"ן תנינא, עא). וברוך ה' אנחנו כאן בארץ ישראל בה השפע שופע, ומתפקידנו רק להכין כלי – שלבנו יהיה פתוח להכיל את האהבה הזאת! הכלי נעשה על ידי התרומה, הצדקה, על ידי נדיבות הלב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – על ידי הנתינה, נהיה כלי לקבל לתוכו את שפע האהבה של ארץ ישראל, הנועם העליון. וה' יזכנו לפתוח את הלב ולהתאחד עם כלל ישראל, אמן.

ארץ ישראל תצווה 34.

חכמת ארץ ישראל

כל יום ויום, היה הכהן הגדול בבית המקדש נותן שמן זית זך במנורה. את המנורה היה מדליק בערב, בעוד שעדיין יום וסמוך ללילה, בכמות שתספיק להאיר עד הבוקר. מקום עמידת המנורה היה באוהל מועד, כנגד ארון העדות, שבו נמצא ספר התורה.

ויש להבין – מדוע זמן הדלקת הנרות הוא ביום סמוך ללילה? וכן מדוע היה צריך לערוך את הנרות מול ארון העדות? ובכלל – מה היה העניין הפנימי בהדלקת נרות בבית המקדש?

מבאר רבי נתן שידוע ש"מציון תצא תורה" ומבית המקדש הייתה נשפעת דעת לחדש בתורה, וכמו שכתוב "למה נקרא שמו הר המוריה? שממנו תצא הוראה לישראל". ואכן כידוע, הסנהדרין ישבו בלשכת הגזית שבבית המקדש, לימדו תורה את כל ישראל ותיקנו תקנות ועוד. ובני ירושלים היו חכמים ביותר, מפני שהיו קרובים יותר לבית המקדש, כמו שכתוב "כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו" – שבית המקדש הוא שער השמיים ודרכו נפתחים מעיינות החכמה, ולכן "אין חכמה כחכמת ארץ ישראל", ו"אווירא דארץ ישראל מחכים". וממעיינות חכמה אלה, היו הצדיקים מגלים תורה חדשה בכל יום – שבכל יום נשפע שפע חדש ומתגלה תורה חדשה.

וזאת הייתה עבודת הכהן הגדול בהדלקת הנרות – לתת שמן משחת קודש, שהשמן מרמז על המוחין, על הדעת – מול ארון העדות בקודש הקודשים. וכל זה על מנת להמשיך משם את הדעת של אותו היום, את הארת התורה, שמאירה בעיקר ביום, על מנת להאיר ממנה בלילה – שאז נסגרים שערי גן עדן ומסתלקת הדעת. ולכן היה צריך לתת שמן שידלק כל הלילה, להאיר מהיום ללילה.

לצערנו, היום כשאין לנו בית מקדש, קשה מאד להמשיך ביאורי תורה וחידושים אמתיים. אבל ה' יתברך בעוצם רחמיו נותן כוח לצדיקי אמת, שהם נקיים וזכים מכל וכל, כמו שמן זית זך, להמשיך תורה בדרך נס נפלא. והתורה הזאת מאירה לנו כמו השמן שמאיר בלילה, כששערי שמיים סגורים (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, ה).

ובאמת גם היום מקבלים את השפע מארץ ישראל, מירושלים, בית המקדש וקודש הקודשים – כי "מציון תצא תורה" – ואפילו ש"ציון" נמצאת בחורבנה, עדיין בקדושתה עומדת. ועיקר הבנת התורה ובפרט תורת הנסתר, תורת הפנימיות, היא בארץ ישראל. כמו שאומר רשב"י על חכמי בבל, שאפילו שמלמד אותם סתרי תורה – מגמגמים בה, לא מבינים אותה לאשורה ולא יכולים ללמדה. וכמו שידוע שהבעש"ט הק' שלח את תלמידיו לארץ ישראל על מנת שמתוך ישיבתם בארץ הקודש יחדשו חידושים בתורת החסידות. וכן רבנו בעצמו אמר שהוא מתבייש בתורות שאמר קודם שזכה לעלות לארץ ישראל, ורצה שנעלה כולנו לארץ ישראל. ה' יזכנו לדעת גדול בזכות ישיבת ארץ ישראל, אכי"ר.

ארץ ישראל כי תשא 35.

על מה אבדה הארץ?

בפרשתנו מסופר כי כאשר עם ישראל ראה שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, באו הערב רב ואמרו כי אמנם עד עכשיו משה היה למלך עליהם והנהיג אותם במשפט וצדק ובנימוסים, אך עתה משה איננו, אם כן – קומו ונמליך עלינו עבודה זרה שתלך לפנינו ותוליך אותנו באיזה נימוס ודת כמו כל האומות. וידוע ההמשך, שירד משה רבנו מהר סיני ושבר את הלוחות בי"ז בתמוז – בתאריך זה גם התחיל חורבן בית המקדש, שבעצם נגזר כבר אז.

על חורבן בית המקדש ועל אובדן הארץ – ארץ ישראל, אומרת הגמרא: מדוע אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי". אמר ר' יהודה אמר רב: שאין מברכים בתורה תחילה" (נדרים פא). הכוונה, שלא ברכו ברכות התורה קודם הלימוד. ומסביר ר' נתן שמה שלא ברכו ברכות התורה, זה אותו פגם של חטא העגל, כי בכך שלא מברכים – מראים שהתורה עבורם כמו חוקים של האומה לסדר טוב, כמו חוקי הגויים ונימוסיהם הנעשים למען לא "יאכלו" איש את אחיו, ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו".

אבל בכך שאנו מברכים בכל יום מחדש "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – אנחנו מודיעים ומפרסמים שתורתנו אינה כמו חוקי הגויים ודתיהם, אלא תורתנו היא תורת חיים "אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" והיא חיינו ואורך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים. שבכל ציווי שהתורה הקדושה מצווה עלינו, נעשה תיקון לנצח, ויש בו רזים עילאיים וסודות נוראים. ואפילו המצוות שבין אדם לחברו שיש בהן שכל, גם בהן יש סודות כנ"ל.

כמו כן אנו אומרים "ברוך אתה ה' נותן התורה" שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את התורה בכל יום מחדש, וכמו שכתוב "אשר אנכי מצווך היום" – שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וגם בזה אנו נבדלים מהגויים – שאצלם טעמי החוקים נקבעו, ואין מה לחדש בהם כל יום. אבל התורה ניתנה לנו מאתו יתברך, שאין חקר לתבונתו, היא באר מים חיים שנובעים בכל עת ורגע, וכל יום מחדש אנו מקבלים את התורה (ליקוטי הלכות, נשיאת כפיים ה, כה).

ועלינו לדעת שכאשר מאמצים את חוקי הגויים ונימוסיהם רח"ל, אזי מאבדים את הארץ! כמו שאנו רואים שאותם שרוממות "המשפט והצדק" בגרונם, הם המחריבים הגדולים ביותר של ארץ ישראל.

ויהי רצון שנזכה ויזכו כל אחינו בני ישראל, לדעת להכיר ולהוקיר את תורתנו הקדושה וחוקיה הקדושים, המתוקים והנצחיים שאין חקר וגבול לתבונתם. ובזכות זה נזכה לרשת את ארץ ישראל ירושת עולם "ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם". אמן.

ארץ ישראל ויקהל 36

הבית בהבנותו

בפרשות האחרונות וכן בפרשות הבאות, התורה עוסקת בבניין המשכן, בתרומות, בגודל, במידות, וכן הלאה. גם בפרשתנו מוזכר המשכן – משה רבנו מקהיל את בני ישראל ומזהיר אותם על שמירת השבת, ואחר כך מזהיר אותם על מלאכת המשכן. ויש להבין מה הקשר בין שני דברים אלו.

משה רבנו פנה אל העם ואמר: "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'". מעניין לראות כי המילה " תֵעשה" מנוקדת בצירי תחת התי"ו, במשמעות שהמלאכה נעשית מעצמה. הלא לכאורה היה צריך להיות כתוב תַעשה– במשמעות שהאדם הוא שעושה את המלאכה.

את אותו הדבר אנו מוצאים בהקמת המשכן "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית… הוקם המשכן" (שמות מ, יז). שוב, הלשון בה נקט הכתוב מתארת את הקמת המשכן, כאילו הוקם מעצמו. והלא משה רבנו התעסק בבניינו?

כמו כן, גם לגבי עשיית המנורה "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תֵעשה המנורה" – גם כאן המילה "תֵעשה" מנוקדת בצירי תחת התי"ו, כאילו נעשתה מאליה.

אלא שבאמת המנורה נעשתה מאליה, המשכן הוקם מעצמו והפרנסה גם היא נמשכת דווקא על ידי שמירת השבת הקדושה בה מתבטלים מל"ט המלאכות.

אם כן, מה הוא תפקידנו בציווים אלה? מה הקדוש ברוך הוא כן רוצה מאתנו? התשובה היא שה' יתברך רוצה את הרצון שלנו! כן, מתפקידנו פשוט לגלות רצון, "אתערותא דלתתא" – התעוררות מלמטה, שיהיה לנו חשק להקים את המשכן, את המנורה, ועוד. כמו שאנו רואים שעושי המלאכה היו רק מכוונים לעשות את המלאכה – והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה. ולכן התורה חוזרת ומדגישה את הרצון שהיה לעם ישראל לעשות את המשכן לכבוד ה', כמו שכתוב "כל אשר נדבה רוחו אותו", "וכל אשר נשאו לבו לבוא לכל המלאכה לעשות", שהעיקר הוא הרצון וההשתדלות שלנו, והקדוש ברוך הוא משלים את המלאכה.

כן הדבר גם לגבי העבודה בששת ימי החול – אפשר להתפרנס בלי עבודה בכלל, אך הקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה משהו קטן, נשמור את השבת הקדושה בה מתבטלים ממלאכה ונאמין שהוא יכול לפרנס אותנו בקל. ואז באמת זוכים שהעבודה נעשית מאליה – "ששת ימים תעשה מלאכה".

גם בבניין בית המקדש נאמר "והבית בהבנותו אבן שלמה" (מלכים ו, ז) שהוא כאילו נבנה מאליו. מכיוון שמצד האנשים הייתה רק "אתערותא דלתתא" והקדוש ברוך הוא השלים בידם את המלאכה מאליה.

אנחנו נמצאים באמצע בניין ארץ ישראל ובעזרת ה' בקרוב נבנה גם את בית המקדש. עלינו לזכור תמיד – העיקר הוא הרצון וההתעוררות שלנו מלמטה. צריך לרצות את שלמות הארץ ובניינה, להשתוקק לבניין בית המקדש – והקדוש ברוך הוא ישלים על ידנו את המלאכה בשלמות בקרוב ממש, אמן.


 

להגביר את מלכות הקדושה

פקודי – שבת שקלים

פרשת שקלים נקראת בחודש אדר לפני חג הפורים, ומתואר בה הציווי לתרום מחצית השקל לעבודת הקורבנות. גם נתינת השקלים בפועל, בזמן שבית המקדש היה קיים, התחילה בראש חודש אדר – כמו שאמרו חז"ל "באחד באדר משמיעין על השקלים". נוסף על מצוות נתינת מחצית השקל, גם המצוות בחג פורים קשורות למתן צדקה – מתנות לאביונים ומשלוח מנות.

ונשאלת השאלה: מה הקשר בין חודש אדר ופורים, לנתינת צדקה?

מבאר ר' נתן את העניין וכותב שכידוע "זה כנגד זה ברא האלוקים" – יש מלכות ה', מלכות הקדושה – וכנגדה מלכות הסטרא אחרא, שבראשה עומד עמלק "ראשית גויים עמלק". מלכות הקדושה מורכבת משנים עשר השבטים, שבטי ה', שהם מגלים מלכות ה' בעולם. עם ישראל, המורכב משנים עשר השבטים, מונה את החודשים לפי עיבור הלבנה, המרמזת גם היא למלכות הקדושה – שנים עשר חודשים כנגד שנים עשר השבטים.

ומכיוון שמקום מושבם של שנים עשר שבטי יה הוא בארץ ישראל, שנחלקה לי"ב גבולות, גם ארץ ישראל נקראת מלכות הקדושה. וכאשר עם ישראל יושבים בארץ ישראל או נותנים צדקה לארץ ישראל, נכללים באווירה הקדוש וזוכים לתקן מלכות ה' בעולם ולהכניע את מלכות הטומאה – עמלק (ליקוטי הלכות, אורח חיים, עניין ד' פרשיות).

הסיבה לכך היא שעניינו של עמלק הוא "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". כלומר, שיטתו היא להכשיל את החלשים שבעם ישראל, בזמן של חולשה. כמו שכתוב בתורה, שמלחמת עמלק בישראל הייתה ב"רפידים", שרפו ידיהם מן התורה "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" והיה תופס את הנחלשים.

כן גם בכל שנה ושנה בחודש אדר, שהוא הסוף של חודשי השנה (לפי שניסן הוא ראש לחודשים), שם עמלק מגביר את כוחו, ולכן המן רצה דווקא אז להזיק לישראל. וזה הסוד של הכרזת נתינת מחצית השקל בחודש אדר, ובימינו – זכר למחצית השקל, כדי להגביר דווקא אז את כוח הקדושה, כנגד עמלק שרוצה להתגבר. ולכן נותנים מתנות לאביונים ומשלוח מנות.

ורבי נתן מדגיש שהצדקה המעולה ביותר לעניין זה, היא צדקה של ארץ ישראל – הכוונה לעניים או לתלמידי חכמים שבארץ ישראל, משום שאז נכללים באווירה הטהור וזוכה להגביר מלכות הקדושה, שהיא ארץ ישראל. ויהי רצון שנזכה להרבות בצדקה לארץ ישראל ולהיכלל באווירה הקדוש, עד שתגבר מלכות הקדושה. אמן.

ויקרא

כוחה של התשובה

בפרשתנו אנו למדים על הגזלן, שדינו להשיב את הגזלה אשר גזל ולהחזיר אותה לבעליה. מכאן למדו חכמי המוסר על כל העבירות – שבעל העבירה נקרא גזלן, ותקנתו להשיב את הגזלה – לחזור בתשובה.

אך מהיכן אפשר לקבל את הכוח לחזור בתשובה?

אומר רבי נתן שהכוח לשוב בתשובה הוא מהצדיקים. כי הרי כל עבודת הצדיקים כל ימי חייהם ולאחר הסתלקותם, וכן דברי התורה שהם מלמדים, הכול בשביל להחזיר את עם ישראל בתשובה, ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". וחידושי התורה של הצדיקים נמשכים להם אחרי תחנונים ורחמים, שהם מבקשים מה' שייתן להם את חידושי התורה לצורך עם ישראל במתנת חינם ובחסד גמור.

בכוח התורה הזאת שה' נותן לצדיקים, נמשכת עלינו קדושת ארץ ישראל, שממנה עיקר תיקון התשובה. כמו שכתוב "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" שבכוח ציון (ארץ ישראל) – שבי פשע ביעקב. וכמו שכתוב בפרשת התשובה "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ". נמצאנו למדים שהצדיקים הם הנותנים לנו את הכוח לשוב בתשובה, בכוח תורתם הקדושה שממשיכה עלינו את קדושת ארץ ישראל, שבה טמון הכוח והתיקון של התשובה (הלכות גזילה ה, ג).

מכאן אפשר להבין מעט מעוצם השתוקקותם של הצדיקים בכל הדורות לבוא לארץ ישראל. שהרי כל עסק הצדיקים הוא להשיב את ישראל להשם יתברך. ועיקר הכוח והתיקון של התשובה הוא כאן, בארץ ישראל.

ובאמת אמר רבנו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, שלאחר שהיה בארץ ישראל, שגבה מעלתו מאוד והשיג דברים נפלאים מאוד עד שאמר שלפי ערך מה שהשיג אחר שהיה בארץ ישראל, הוא מתבייש במה שחידש קודם לכן בהיותו בחוץ לארץ, לפני שהיה בארץ ישראל.

ה' יזכנו בכוח וזכות ישיבת ארץ ישראל, לשוב אליו יתברך בלבב שלם ונפש חפצה, ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

שמיני – פרה

עיקר הכבוד – ירושת הארץ

בפרשתנו מסופר על הקמת המשכן – חנוכת המשכן. אפשר לתאר לעצמנו את השמחה הגדולה שהייתה לעם ישראל מהכבוד הגדול שנתן לנו ה' יתברך, בכך שהוא יתברך שוכן בתוכנו ורוצה בעבודתנו. והנה, בתוך השמחה והכבוד הגדול – לקח ה' יתברך את נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו הגדולים והמובחרים שבעם ישראל. משה רבנו מסביר לאהרן אביהם את הסיבה למותם: "הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ומפרש רש"י שמשה רבנו אמר לאהרן – ידעתי שהקדוש ברוך הוא יתכבד על ידי שימות מישהו מקרוביו, מהצדיקים. אך חשבתי שיהיה זה או אני או אתה. עכשיו כשאני רואה שזה הם, אני מבין שהם גדולים ממני וממך. שעל ידי שרואים שה' יתברך עושה דין בצדיקים גדולים, נבהל האדם על עצמו ממידת הדין. ויש להבין – מדוע היה צריך שמישהו ימות, ובפרט שני צדיקים נוראים כאלו, בשביל שיתכבד ה' יתברך?

מבאר רבי נתן שאותו זמן היה בעצם שעה גדולה מאד והקדוש ברוך הוא הגדיל את הכבוד של הקדושה, כבודם של ישראל, בתור עם קדוש מיוחד לה'. אבל עם ישראל צריכים להיות מוכנים לקבל את הכבוד הזה, ובאותו זמן עדיין לא תיקנו בשלמות את חטא העגל ולא יכלו לקבל את הכבוד שה' נתן להם בשלמות. ובמקום שיתברכו מהכבוד, דווקא ממנו נפגעו ומתו נדב ואביהוא, ונתכבד ה' יתברך במקום על ידי חסד, על ידי דין (ליקוטי הלכות, החובל בחבירו ג, כוח).

אותו הדבר רואים גם בזמן שדוד המלך ע"ה רצה להחזיר את ארון ברית ה' ממחנה פלשתים למקומו, גם אז הייתה שעה המוכשרת לכבוד לקדושה, אך באותה שעה מת עוזה, מנושאי הארון.

כמו כן, לפני שמצא דוד המלך את מקום בית המקדש, ששם עיקר גילוי כבוד ה' יתברך, גם כן נפלו רבים מישראל במגיפה ובגזירות תלמידי חכמים. שכידוע הייתה אז שנת פקידה לגאולה כמבואר בזוהר הקדוש, שגם כן מתו רבים מישראל. וכן תמיד לעולם, שכאשר הקדוש ברוך הוא מוריד כבוד לקדושה ואין מספיק הכנה ומוכנות למטה מצד ישראל, אזי ח"ו מסתלקים רבים משונאי ישראל.

מבאר רבי נתן שכן הדבר יהיה גם בשביל קיבוץ גלויות – שהקדוש ברוך הוא יוריד כבוד גדול לעם ישראל ולקדושה, ועל ידי זה נתקבץ לציון, לירושלים ולארץ ישראל. וקיבוץ הגלויות, אם אמנם שלא נשלם עדיין – ווודאי התחיל. ולצערנו מכיוון שלא הייתה מוכנות מספיקה מצדנו, על כן קודם לזה נספו רבים, צדיקים וקדושים על קידוש ה' בשואה, הי"ד. וזהו מפני שירד כבוד גדול לקדושה ולעם ישראל, ולא זכינו לקבלו כראוי, שעיקר הכבוד הוא ירושת ארץ ישראל וירושלים, וכמו במציאת מקום המקדש כנ"ל.

ויהי רצון שנזכה לגאולה השלמה, לכבוד דקדושה על ידי חסדים, ונהיה ראויים לו "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" בטוב הנגלה והנראה לעין. אמן.


 

  1. ארץ ישראל – תזריע

עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל

שלשה דברים קשורים זה בזה, והם בעצם אחד: עם ישראל, ארץ ישראל והתורה הקדושה. כיצד? קיום התורה נעשה על ידי עם ישראל, כשעיקר לימודה הוא דווקא בארץ ישראל, כמו שכתוב "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". וכן כמבואר מפסוקים רבים נוספים.

בכל שלושת הדברים האלה, קדמה הקליפה לפרי. העולם היה שומם מתורה בכל אלפיים שנות הקיום הראשונות שלו, ארץ ישראל הייתה בשליטת הכנענים (השפלים שבאומות שנתקללו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"), ועם ישראל נולדים ערלים וצריכים לעשות ברית מילה ביום השמיני. בכך דומים שבעת ימי הערלה עד ברית המילה, לשבעת העמים הכנעניים שבארץ ישראל.

בכל המצבים האלה בהם הקליפה גברה, הקדוש ברוך הוא החייה את עם ישראל, ארץ ישראל ואת העולם כולו בחסדו חסד חינם, שהרי אין קיום לעולם בלי תורה, ואף על פי כן העולם התקיים. בכך הקדוש ברוך הוא ייסד יסוד שגם כאשר יחטאו עם ישראל ולא ישמרו את התורה, או שיעברו ולא ישמרו את אות ברית קודש, יהיה קיום לעולם בחסד חינם.

בעצם, כל יציאת מצרים הייתה בשביל שנכנס לארץ ישראל, כמו שכתוב "אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי… אל ארץ זבת חלב ודבש". אך כאשר עם ישראל רצו להיכנס לארץ ישראל, היה עליהם לערוך תחילה ברית מילה, ואכן יהושע מל אותם בגלגל, שאמר להם – כסבורים אתם לכבוש את ארץ ישראל כשאתם ערלים? כי זה בדיוק אותו עניין של הסרת הקליפה וגילוי הקדושה שמוסתרת שם.

ממש כמו בכניסה לארץ, גם כשיצאו עם ישראל מארץ מצרים, מל אותם משה רבנו (כיוון שכאמור, יציאת מצרים הייתה לצורך כניסה לארץ ישראל). וכשמל משה רבנו את ישראל, היה זה ביום א' של פסח. בפסח אנו נזהרים מחמץ , שהוא דומה לערלה, ולכן שורפים את החמץ ביום י"ד, בדומה לי"ד שנה במהלכן כבשו וחילקו את ארץ ישראל, כנגד שבעת ימי ערלה ושבעה עממים. ועל ידי שריפת החמץ, אנו מבערים את הקליפה שקדמה לפרי ומגלים את החסד חינם, מגלים את הקדושה העצומה שבנו ובארץ ישראל, ומתקדשים בקדושת התורה (ליקוטי הלכות, הלכות מילה, ג).

ויהי רצון שנזכה לקבל את כל המתנות שנתן לנו ה' יתברך בשלמות ובשמחה, בקדושה ובטהרה גדולה, ונזכה לראות בקרוב ממש בבניין בית המקדש. אמן.

  1. מצורע. ארץ ישראל.

קדושת ירושלים

בפרשתנו מסופר על אדם שנמצא בו נגע צרעת, וטהרתו היא בכך שייקח שתי ציפורים חיות טהורות, עץ ארז ושני תולעת ואזוב, וילך לכהן שיטהרו על פי סדר מסוים. רש"י מבאר מדוע צריך המטהר מצרעתו, להביא דווקא עץ ארז, אזוב ושני תולעת. זאת מכיוון שהנגע בא משום גסות הרוח, גאווה, הנרמזת בעץ הארז שהוא גבוה וחסון. ומה תקנתו? שני תולעת ואזוב, שישפיל עצמו כמו תולעת ואזוב.

רבנו מבאר שאדם צריך להשפיל את עצמו בארבע בחינות: לפני גדולים ממנו, לפני בני אדם כערכו, לפני קטנים ממנו, ולהקטין עצמו גם כנגד מדרגת עצמו. זאת כנגד בחינת ארבע בחינות נגעים שבאים על הגאווה, גסות הרוח (ליקוטי מוהר"ן, יד).

גם אדם הראשון שאכל מעץ הדעת חטא בגאווה, כמו שאמר להם הנחש שפיתה אותם "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". כמו כן, בעץ עצמו, שגדל לגובה ולרוחב, יש כוח שגורם לאדם להתגאות. ולכן בשלוש השנים הראשונות אסור לאכול מפירות העץ ויש להם דין ערלה, כי בשלוש השנים האלו צריך האדם לתקן את שלוש בחינות הגאווה: להשפיל את עצמו לפני גדולים ולפני אנשים כערכו ולפני פחותים ממנו, ובשנה הרביעית – מעלים את הפירות לירושלים עיר הקודש ושם אוכלים אותם. וזה כנגד מה שלפעמים צריך להקטין את עצמו לפני מדרגת עצמו, מכיוון שבכוח קדושת ירושלים יזכה האדם לענווה, וכבר אין חשש שיתגאה.

ירושלים היא עיר המלוכה של ישראל, ובה מתגלה מלכות ה'. ועיקר המלכות של הקדושה היא ענווה ושפלות, כמו שכתוב לגבי הקדוש ברוך הוא "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". ועל ירושלים נאמר ששמה ירושלים מלשון יראה-שלם, שיראת השמיים שלמה שם, וזה היפך הגאווה וגסות הרוח.

לכן על ירושלים לעתיד לבוא, נאמר "וראמה וישבה תחתיה" שתהיה בבחינת "שבו איש תחתיו", שיזכו כל היושבים שם לענווה אמתית, להקטין את עצמם ממדרגת עצמם, לזכות לביטול גמור לה' יתברך, כמו משה רבנו שאמר "ונחנו מה".

ויהי רצון שבזכות קדושת ירושלים עיר הקודש, נזכה כולנו לענווה ושפלות אמתית, לדרגת משה רבנו .ועל ידי זה נזכה לתקן חטא אדם הראשון ונראה בגאולה השלמה ברחמים. אמן.

  1. אחרי מות. שבת הגדול.

ישועה מלעתיד לבוא

אומר רבנו שכל הייסורים שבעולם נובעים מחסרון הדעת, וכאשר יש דעת שלמה – אין שום ייסורים (ליקוטי מוהר"ן, רנ). כן גם בכלליות עם ישראל, שהגלות שסובלים היא משום שתולים את כל מה שעובר עליהם בטבע, מפני המזל, מפני שהגויים יותר חזקים וכו'. אבל האמת היא שעם ישראל הם למעלה מהטבע וכל מה שקורה להם הוא לפי המצוות שעושים, או להיפך ח"ו.

ולעתיד לבוא תתבטל כל הנהגת הטבע, כמו שכתוב "כי השמיים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", לכן יראו אז בבירור את השגחת ה' השולטת על הטבע, שזו הדעת האמתית, וממילא יתבטלו כל הייסורים ועם ישראל יהיה למעלה. וכאשר הקדוש ברוך הוא מרחם על עם ישראל ורוצה לגאול אותם, אזי מושך להם דעת והשגחה מהזמן הזה של לעתיד לבוא.

בחינות אלו של השגחה מוחלטת וביטול הטבע, מתגלות ביום שבת קודש שהיא מעין עולם הבא, יום שבו שובתים ממלאכה ואף על פי כן היא מקור הברכה והשפע (שזהו דבר כנגד הטבע). כמו כן, בחינה זו נמצאת גם בארץ ישראל עליה נאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שזו השגחה מופלאה שנמצאת רק בארץ הקודש – "תמיד עיני ה' אלוקיך בה".

וכל הישועות והדעת של עם ישראל נמשכים מיום השבת ומארץ ישראל, שהם בחינת העולם הבא. וכשח"ו פוגמים בארץ ישראל – יורדים לגלות, כמו שראינו ששאל אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה" ולפי דרגתו, הדבר נחשב לפגם בקדושת ארץ ישראל ומיד נפלה עליו תרדמה ואימה גדולה, והקדוש ברוך הוא הראה לו את ארבע הגלויות המתגברות על ידי פגם בהשגחת ה', והליכה אחר חכמת הטבע.

כמו כן, עיקר הגאולה היא בארץ ישראל, וידוע שעיקר גזירת הגלות וחורבן שני בתי המקדש נגזרה בגלל חטא המרגלים שפגמו בארץ ישראל. וגם לגבי השבת כתוב "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים".

לכן השבת נקראת "שבת הגדול" – על שם הנס, שמבטא את השגחת ה', ששחטו עם ישראל את קרבן פסח לעיני המצרים. ובאמת כל הניסים הגדולים שהיו ביציאת מצרים, הכול נמשך מבחינת שבת קודש, מעולם הבא שכולו שבת וממנו מושך ה' יתברך השגחה וישועה. וגם חג הפסח נקרא שבת, כמו שנאמר בספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת" – שמדובר על חג הפסח הנקרא "שבת".

וה' יזכנו לחיות באמונה שלמה, בהשגחה שלמה, בגאולה שלמה. אמן.

  1. חול המועד פסח. ארץ ישראל.

הקדושה המתגלה בקמח ובמים

עיקר הגאולה ממצרים היא כדי לזכות לקבלת התורה ולבוא לקדושת ארץ ישראל, כמו שכתוב "בצאתכם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". וכתוב "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ", ולכן העבודה שלנו בפסח היא להמשיך על עצמנו את קבלת התורה וקדושת ארץ ישראל.

עיקר קדושת הארץ מתגלה דרך האכילה, ולכן רוב המצוות התלויות בארץ הן בענייני האכילה. ועל ידי עבודתנו – אנו ממשיכים קדושה לאוכל, ובפרט בלחם: הקמח הוא התורה, כמו שכתוב "אם אין קמח – אין תורה, אם אין תורה – אין קמח", והמים הם התפילות, כמו שכתוב "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" והחום של התנור שאופה, הוא החמימות שצריך ללמוד בה את התורה, כמו שכתוב "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני" – שדיבורי התורה יוצאים כמו גחלי אש מהלומד.

וכשאנו אוכלים בקדושה וטהרה אוכל קדוש, נמשך לנו בתוכו מקדושת ארץ ישראל והתורה והתפילה.

בפסח מתעוררת שוב ההארה הגדולה שנתן לנו ה' יתברך ביציאת מצרים: קדושה גדולה, דעת גדולה, תורה וארץ ישראל. והארה זו ניתנה לנו שלא לפי הכלים שלנו כלל, כי ביציאת מצרים עם ישראל לא היה ראוי לכך וכמעט שטבעו בחמישים שערי טומאה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו הקדים את הקץ והוציא אותם, כדי שלא יטבעו ויאבדו לגמרי ח"ו.

כך גם בכל שנה בחג הפסח, אנו זוכים לכל הקדושות ובפרט לקדושת ארץ ישראל שמתגלה באוכל ובלחם, והקדושה שיורדת היא לא לפי ערכנו כלל, לא לפי הכלים שנו. ולכן אסור לנו להמתין שהלחם יחמיץ, משום שאנחנו לא נעמוד בניסיון. כמו אדם שחוזר בתשובה, לפעמים ה' מאיר עליו אור גדול ולא נותן לו ניסיון, כדי שלא ייפול, כי עדיין אין לו כוח לעמוד ולהמתין לישועת ה'.

מה שאין כן בשבועות, בו אנחנו מביאים את שני הלחם מלחם חמץ, משום שאז כבר מצפים מאתנו לעבודה מלמטה, ולא רק לעבודה והארה מלמעלה. ושם אפשר להמתין עם הלחם – שגם אם אנחנו נמצאים במצב של ניסיון, אנחנו ממתינים ומצפים לישועת ה'.

בחג הפסח בו אנו אוכלים מצות, ובפרט בארץ ישראל, ממצות שנטחנו מקמח של ארץ ישראל ונעשו בהן המצוות התלויות בארץ, צריך לדעת שעל ידי כך אנו מתחברים לקדושת הארץ, שלצורך זה יצאנו ממצרים, לבוא לקדושתה. ויהי רצון שנזכה בזכות קדושת ארץ ישראל, לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.


 

  1. קדושים.

עולים לירושלים

כל הרפואות הן על ידי עשבים, וכל עשב מקבל כוח מכוכב ומזל המיוחד לו, והמזל מקבל מהמזל שלמעלה ממנו והוא מקבל מהשרים שמעליו עד שכולם מקבלים משורש הכל, שהוא דבר ה', כמו שכתוב "בדבר ה' שמיים נעשו".

כשאדם עומד להתפלל, הוא זוכה להדבק בדבר ה' (שכאמור, הוא השורש של כל הרפואות), ואז כבר אינו צריך לרפואת העשבים, אלא רפואתו נמשכת לו במים ובלחם שאוכל ושותה. כמו שכתוב "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ועבודה זו תפילה "וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך" – שתתרפא בלחם ומים המבורכים משורש הכל, דבר ה'.

וכדי לזכות לתפילה בשלמות, צריך האדם לא להיות "עבד". שלושה דברים גורמים לאדם עבדות: כשאדם מבזה אנשים (כמו אחי יוסף שלבסוף אמרו "הננו לך לעבדים"), כשאדם חסר באמונה בה' (כמו עבודה זרה) וכשאדם לא שומר את הברית כראוי (כמו חם שנתקלל "עבד עבדים יהיה לאחיו"). שלושת הדברים הללו הם בעצם: עבודה זרה (פגם באמונה המגיע מתאוות ממון), גילוי עריות (פגם הברית המגיע מתאוות ניאוף), ושפיכות דמים (ביזוי אנשים המגיע מתאוות האכילה).

ועל ידי שאדם משתדל ומתאמץ לנקות את עצמו מתאוות אלו, זוכה בתפילתו להדבק בדבר ה' ואז כל כוחות השרים, המזלות והעשבים חוזרים ונכללים בתפילה שהיא שורשם, ונותנים את כוחם אפילו בלחם ומים (ליקוטי מוהר"ן תנינא, א).

ומכאן לעניין מצוות התלויות בארץ ישראל. בג' שנות הערלה, התורה מצווה לא לאכול וליהנות מפרי העץ, מכיוון שאז העץ מקבל חיות מעץ הדעת שבו היו כלולות כל התאוות. ועל ידי שאדם מחכה וכובש תאוותו מלאכול וליהנות מהפירות, מתקן את התאוות וזוכה להינצל מהעבדות של מי שנמשך אחריהן. וגם העץ עצמו יונק מעץ החיים ולא מעץ הדעת, כלומר יניקת הרע נופלת ממנו.

"ובשנה הרביעית יהיה קודש הילולים" – הילולים מלשון תפילה, שזוכה לעבודת התפילה בשלמות לדבר ה' וכל הצמחים עולים ונותנים כוחם בתוך התפילה. ולכן עליו להעלות את הפירות לירושלים, ששם בית המקדש ומקום התפילה.

ובזה שמעלים בשנה הרביעית את הפירות לירושלים, נתקן האילן. שמעכשיו כל פירות האילן שיגדלו עליו, יעלו את כוחותיהם לתוך התפילה. וזה גם התיקון של מעשר שני שמעלים לירושלים – שעבודתנו היא להחזיר את כל הכוחות הנמצאים בעשבים ובפירות לשורשם, שהוא התפילה, שמקורה ומקומה בירושלים בבית המקדש.

לכן כשמביא האדם את הפירות לירושלים, מתוודה ומתפלל לפני הקב"ה "עשינו מה שמוטל עלינו" – הבאנו את הפירות לירושלים, העלנו את הכוחות שלהם לתוך התפילה. "עשה אתה מה שמוטל עליך וברך את עמך ישראל ואת האדמה" – שתמשיך ברכה מן השמיים, שיומשכו כל הכוחות של כל הפירות והרפואות לתוך כל מה שנאכל ונשתה, שזה עיקר הברכה "וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך". אמן (ליקוטי הלכות, הלכות ערלה, ד).

  1. אמור.

רוחניות לפני הגשמיות

קדושתם של עם ישראל היא ארץ ישראל, וככל שעם ישראל מתקדשים ומטהרים את עצמם, הם כובשים חלקים מארץ ישראל, כמו שכתוב "מעט מעט אגרשנו מפניך" שכובשים קדושת ארץ ישראל מעט מעט, ואי אפשר בפעם אחת (ברכת הפירות ד, ז).

לכן אנו רואים שתמיד כאשר מזהיר משה רבנו את עם ישראל ומצווה אותם על קיום המצוות, מיד הוא אומר להם שזה בשביל שיזכו לבוא ולכבוש את ארץ ישראל, שבה עיקר הקדושה, כמו שכתוב "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ", "למען תחיו… וירשתם את הארץ", וכן בהרבה מקומות (ביה"כ ה, ח).

וגם בפרטיות – כל אדם לפי מה שמקדש ומטהר את עצמו, כך זוכה להחזיק ולכבוש חלקים מארץ ישראל. וכן להיפך ח"ו – לפי חטאיו ופגמיו, כך פוגם בקדושת הארץ ומתרחק ממנה. הכוונה בזה היא שלפני הכיבוש של עם ישראל על ידי צבא וכו' – צריך לכבוש את הארץ ברוחניות משבעת העממים שנמצאים בה ומסתירים את קדושתה.

וכן הדבר בדיוק גם על בית המקדש, שעל ידי המצוות שעם ישראל עושים, ועל ידי התפילות והצעקות שאנו מתפללים יום יום לשיבה לציון ברחמים, אנחנו בונים באיטיות את בית המקדש ברוחניות. וכשתושלם בנייתו למעלה, נזכה לבנותו כאן בגשמיות לעיני כל חי, אמן.

את המלחמה הרוחנית הזאת מנהלים הצדיקים שבכל דור, ובראשם צדיק הדור. הם מלקטים את הנקודות הטובות שבכל יהודי, את הרגעים שבהם ביקשנו קרבת ה', רצינו והשתוקקנו לעבוד את ה', התחרטנו מעומק הלב על עבירות שעשינו והרחיקו אותנו מה' יתברך, את התפילות, הצעקות והדמעות של כל יהודי ואפילו הוא בדיוטא התחתונה ביותר. ואפילו אנחה קטנה שנעשתה לרגע אחד על מצב עם ישראל או על מצבו הרוחני של יהודי – ובונים מכל זה את בית המקדש וכובשים את ארץ ישראל, כמו שכתוב "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה".

משיח צדקנו ישלים את מלאכת כל הצדיקים שבכל הדורות. הוא יגמור את בניין הבית וכיבוש כל ארץ ישראל ברוחניות וכמובן שגם בגשמיות, לעיני כל חי (ליקוטי מוהר"ן ב, ליקוטי הלכות חזקת מטלטלין ה, יא).

העבודה הזאת של הצדיקים נקראת "העלאת ניצוצות", או "בירור הניצוצות" – שהצדיקים לוקחים ניצוצות של אור, של מעשים טובים, רצונות טובים וכל דבר טוב – מתוך החושך של העולם הזה ומעלים את זה לריח ניחוח לה'.

זה גם מה שעושים במנחת העומר. התורה הקדושה מצווה אותנו לקחת מראשית הקציר של השנה החדשה עומר שעורים, ולתת אותו למנחה לה' לא לפני שמנפים אותו בי"ג נפות. מנחת העומר נקראת מנחת עני משום שהיא מובאת משעורים שהן בדרך כלל מאכל בהמה.

רבי נתן אומר כי בעצם העני הוא משיח צדקנו שנקרא "עני ורוכב על חמור" והוא הצדיק שבכל דור שמלקט מכל המקומות הנמוכים את כל הרצונות, המעשים הטובים והאתערותא דלתתא ובונה מכך את בית המקדש וכובש את הארץ.

ולכן הצדיקים נקראים עניים, כמו שדוד המלך קורא לעצמו "עני אני וגווע" וכן "כי עני ואביון אנכי", כי הם מלקטים ממקומות כאלו שנקראים דלים ועניים.

וזה גם מה שאנו קוראים בפרשה על לקט, שכחה ופאה – שהתורה מצווה אותנו שכאשר אנחנו קוצרים ומלקטים את התבואה, נשאיר פאה – חלק בשדה שאותו נשאיר לעניים ואת העומרים שנשכח לאסוף נשאיר לעניים, וכן מה שנופל בדרך כשאוספים, נשאיר לעניים.

שכל זה הוא כדי לרמוז לאדם שכאשר הוא עוסק בענייני העולם הזה: במשא ומתן, בעבודה, באכילה ובשתיה, שישאיר משהו לעני, כלומר שלא ישכח את השכינה שנקראת עניה בגלות ואת הצדיקים ובראשם המשיח שנקרא עני בגלות, וישאיר להם התעוררות לתורה ולה', רצונות טובים,

פרשת דברים

יש מקום להתחזקות!

בפרשתנו אנו לומדים איך הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לחזק את יהושע ולאמצו, כי הוא ינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל.

המקום בו אנו זוכים לדעת את ה' בשלמות "וידעת היום והשבות אל לבבך", הוא רק בארץ ישראל. כאן מתגלה השגחת ה' יתברך על עמו ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ (היא ארץ ישראל) ורעה אמונה" – כלומר, שהגר בארץ ישראל זוכה לאמונה שלמה בה', וכמו שאמרו חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל – כמי שיש לו אלוה". ואפילו מי שנמצא במקום נמוך מאוד מבחינה רוחנית, יוכל לדעת את ה', כלומר לדעת שה' יתברך נמצא איתו והוא יכול להתקרב אליו ולעבוד אותו.

האיש המופקד מאת ה' ללמד דעת את עם ישראל, הוא הצדיק שבכל דור הנקרא "משה רבנו שבדור". צדיק זה מוסר נפשו על ישראל והולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. הוא זה שאחראי הן על הצדיקים, הן על הרשעים. הן על אלה שקרובים לה' יתברך והן על אלה שהתרחקו ממנו. והוא מלמדם ומאלפם בינה שיתחזקו ויתאמצו בעבודתו יתברך.

הצדיק שואב את כוחו מכך שהוא עצמו עולה ומשיג בעבודת ה' דרגות גבוהות "גבוה מעל גבוה". ככל שהצדיק עולה גבוה יותר, כך יש בכוחו להאיר גם לרשעים היותר גדולים ולגלות גם להם שה' יתברך נמצא ממש במקומם ואצלם, והם יכולים לשוב אליו. הכלל הוא שככל שהצדיק גדול יותר, כך הוא יכול להשיב בתשובה רשעים גדולים יותר. על כן המשיח ישיב בתשובה את כל העולם, שכן הוא ישיג גבוה מאוד מאוד.

לפעמים, כאשר ח"ו הפגם של החטאים גובר, אזי בכדי להשיב בתשובה את עם ישראל, על הצדיק לעלות למקום גבוה ביותר (כדי שיוכל לרדת למקום הנמוך ביותר שעם ישראל נמצאים בו). זהו מקום כל כך גבוה, שבשביל להגיע אליו אי אפשר להיות בגוף בעולם הזה, ועל הצדיק להסתלק. ואז, לאחר פטירתו, הצדיק עולה למקום עליון ונורא מאוד, ומשם מאיר לתלמידיו דעת גדולה מאוד שבכוחה הם משיבים בתשובה את הדור כולו.

מסיבה זו, לא יכל משה רבנו להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. שכן כאמור, בארץ ישראל זוכים לדעת האמתית – וכדי שעם ישראל יוכלו לזכות לה, היה צריך משה רבנו, שהוא משפיע הדעת, לעלות למעלה עצומה מאוד, תכלית מדרגה העליונה, הרצון שבכל הרצונות "רעווא דרעווין"; ומשם להאיר ביתר שאת על יהושע תלמידו, כדי שהוא ישפיע עליהם ויוכלו ישראל לכבוש על ידו את ארץ ישראל, ולזכות לדעת השלמה.

ואף על פי שמיתת צדיקים זוהי הצרה הגדולה מכל הצרות, כמו שאמרו חז"ל שמיתת צדיקים שקולה כפליים מחורבן בית המקדש – "ואתה מרום לעולם ה'" – תמיד ידו של הקדוש ברוך הוא על העליונה וגם מתוך הצרה  צמחו ישועה וגאולה, ונהפך אבלנו לששון. כי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" מכיוון שהם עלו למעלה עצומה והמשיכו הארה לתלמידיהם. ויהי רצון שעל ידי זה תהיה הגאולה השלמה, כיבוש הארץ והמשכת הדעת האמתית לכל ישראל, אמן ואמן.

(מתוך ליקוטי הלכות, אורח חיים, נטילת ידיים לסעודה הלכה ו, פא-פד)

פרשת ואתחנן

לעמוד כנגד הרוחות

בפרשתנו מתוארים תחנוניו הרבים והעצומים של משה רבנו לקדוש ברוך הוא, על כך שהוא רוצה להיכנס לארץ ישראל. כבר מבואר שרצונו של משה רבנו לא היה כדי להשיג את השפע הגשמי העצום שזוכים לו בארץ ישראל (כמו פירות משובחים, עשירות ועוד) אלא בכדי להשיג את השלמות הרוחנית שטמונה בארץ ישראל.

כפי שכבר ביארנו, אין שלמות לעבודת ה' כאשר אנו בחוץ לארץ. עיקר העליה מדרגה לדרגה וניצחון המלחמה על היצר הרע, הוא רק בארץ ישראל. וכל קדושת עם ישראל תלויה בארץ ישראל, שככל שאנו זוכים לטהר ולקדש את עצמנו, כן אנו כובשים גם את ארץ ישראל. לכן התורה תמיד מבטיחה את הארץ כשכר על לימוד התורה וקיום המצוות. אנו רואים זאת גם בפרשתנו: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך, ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה'" (ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה, ח).

עוד מבואר שאילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל, אזי היה פועל בעם ישראל יראת שמיים גדולה עד שלא היו חוטאים והייתה הגאולה השלמה מגיעה כבר אז. ובכל אופן, גם עתה בכוח הסתכלותו של משה רבנו על ארץ ישראל, כבש יהושע את הארץ מידי שלושים ואחד המלכים (קיצור ליקוטי מוהר"ן, נד).

רבנו מבאר סיבה נוספת לכך שהשתוקק משה רבנו ע"ה להיכנס לארץ ישראל, והיא שבארץ ישראל זוכים לאמונה שלמה בה', כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", וכמו שאומרים חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוה". בכוח האמונה, אדם יכול לעבור על כל רוחות רעות שבאות להפריע לו בעבודתו (ליקוטי מוהר"ן, קנה). לדוגמה, אדם שעומד בתפילה ובאות אליו מחשבות זרות להפריע לו בתפילתו, אילו היה חזק באמונה ובדמיון שה' נמצא ממש מולו והוא עומד ומבקש ממנו צרכיו, אזי היה מתגבר על מחשבות אלו בקלות ומכוון ליבו לה'. אך עיקר הבעיה היא האמונה.

כן בכל עניין בעבודת ה' – אם האמונה היא מספיק חזקה, שום רוח ומניעה שבעולם לא תוכל לעצור בעד האדם מלהוציא לפועל רצונו ועבודתו הקדושה. את המעלה הזאת רצה משה רבנו ע"ה להשיג בשלמות, מעלת האמונה שבכוח ארץ ישראל להשפיע באדם. ומשה רבנו ידע שבשביל זה צריך את ארץ ישראל, ולכן כל כך השתוקק לבוא אליה. כמו שמובא בגמרא (סנהדרין, קיא) המבארת את הפסוק (שמות, לד) "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו" – שמשה רבנו ראה "ארך אפיים" כלומר שראה את מידת ארך אפיים (הסבלנות) של הקדוש ברוך הוא, ומיד מיהר והשתחווה, וביקש מהקדוש ברוך הוא לזכות לארץ ישראל כדי לזכות על ידי זה למעלה של ארך אפיים המתבטאת בכך שלאדם יש סבלנות ואורך רוח לסבול את כל הגלים שעוברים עליו מתוך אמונה, עד שיוציא לפועל את רצונו הטוב.

וכמו שכותב רבנו משל שכשמניחים חיטה בארץ טובה, אזי היא גדלה וצומחת יפה, ולא מזיקה לה שום רוח ולא זיקים ורעמים. ודבר זה נובע מכך שיש לה כוח הצומח וכוח הגודל. אבל אם מניחים את החיטה בארץ שאינה טובה לזריעה, אזי היא נרקבת בארץ מחמת שאין לה כוח הצומח וכוח הגודל. והנמשל הוא האמונה הקדושה, שהיא הכוח המצמיח והמגדל שלנו, והיא ששומרת אותנו מפני נזקיהן של רוחות רעות.

ויהי רצון שנזכה בשלמות לכל המעלות הנפלאות של ארץ ישראל, ובפרט לאמונה שלמה ומוחשית שתפיל את כל המניעות והמסכים. שנזכה לעבור על הכל ולזכות לכל הקדושות הטובות והברכות, אמן ואמן.

פרשת עקב |

תחיית המתים – בארץ ישראל

בפרשתנו פרשת "עקב", נמצאת גם פרשת "והיה אם שמוע" אותה אנו קוראים מדי יום. בסוף הפרשה, מובאת ההבטחה מאת ה' יתברך כי "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם" שמשמעותה כי במידה ונשמע ונקיים את מצוות ה', נזכה לשבת לאורך ימים ושנים על אדמת אבותינו, אדמת הקודש היא ארץ ישראל.

הגמרא מפרשת את הפסוק בצורה אחרת ומבארת כי הוא מדבר על תחיית המתים (סנהדרין, צ). שהרי הפסוק לא אומר לתת "לכם", אלא לתת "להם" – והלא אבותינו כבר נפטרו? אלא מפסוק זה ההוכחה שתחיית המתים כתובה בתורה עצמה, שהרי עיקר תחיית המתים תתקיים בארץ ישראל (כתובות, קיא). וזוהי כוונת הפסוק "למען ירבו ימיכם על האדמה" על האדמה דווקא, שהיא ארץ ישראל, שבה תהיה תחיית המתים. והמתים שנפטרו בחוץ לארץ, יתגלגלו עצמותיהם לארץ ישראל, ומתוכם – לצדיקים ביותר יבראו מחילות שיגיעו עד ארץ ישראל, ויצאו ויקומו לתחייה כאן בארץ.

כדי לבאר עניין זה – מדוע דווקא בארץ ישראל תהיה תחיית המתים, יש להבין תחילה מדוע בכלל מתים. ידוע שכשחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת, נגזרה עליו מיתה. הסיבה לכך היא שמאחר וחטא, נאחז בו היצר הרע כל כך חזק, שבכדי להיפרד ממנו, על האדם למות ולשוב לעפר. במשך ימי חייו, עיקר אחיזת היצר באדם מתבטאת בהרגשת הישות של האדם, בגאווה. וכאשר אדם שב לעפר, הוא זוכה לענווה בתכלית השלמות, להיכלל כולו בה' יתברך, בתכלית. ואז, כמו שה' יתברך הוא נצחי, כך גם האדם זוכה לחיים נצחיים, מכיוון שהוא נכלל בה'. וכמו שהגמרא אומרת על הפסוק "הקיצו ורננו שוכני עפר" – מי זוכה לכך? מי שנעשה שכן לעפר בחייו, כלומר האדם העניו והצנוע. מה שאין כן גסי הרוח ובעלי הגאווה, שלא יזכו לחיי העולם הבא (סוטה, ה).

ישנם שני סוגי עפר: ישנו עפר ארץ העמים, עפר טמא המביא לעצלות, לעצבות ולענווה פסולה, שהם כולם נובעים מגאווה. עפר כזה הוא לחמו של הנחש "ונחש עפר לחמו", ולכן הנקבר בעפר כזה לא יכול לקום לתחיה, אלא רק כשיגיע לארץ ישראל (אם על ידי גלגול או על ידי מחילות, כנ"ל). אבל עפר ארץ ישראל הוא עפר קדוש, עפר של ענווה, בחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה", עליו נאמר שמי שנעשה שכן לעפר בחייו, זוכה לתחייה. לכן נקראת ארץ ישראל "ארץ החיים", שמביאה לענווה ולא מגיעים על ידה לעצבות ועצלות, למיתה, אלא לחיים נצחיים ואמתיים.

ולסיכום – מי שגר בחוץ לארץ, עפר חוץ לארץ הטמא מושך אותו לעצבות ועצלות, לשפלות עד מיתה רוחנית וגשמית ממש. מה שאין כן הגר בארץ ישראל שזוכה לשפלות, לשים נפשו כעפר, לענווה אמתית המביאה לחיים רוחניים, להתעוררות וגבהות בדרכי ה'.

ויהי רצון שכל עם ישראל יעלו לארץ הקודש ונזכה כולנו לענווה אמתית ולראות בתחיית המתים, אמן כן יהי רצון.

פרשת ראה-על חרבו של עשיו נחיה

את התורה "תשעה תיקונים" (ליקוטי מוהר"ן, כ) פתח רבנו בזה הלשון:

"צריך כל אדם למשוך עצמו לארץ ישראל, כי שם כל קדושת איש הישראלי. ומי שרוצה להיות איש ישראל שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. וכשנוצחים המלחמה, אז הוא נקרא איש מלחמה". ואחר כך אמר רבנו את כל התורה, שעניינה הוא איך זוכים לכבוש את ארץ ישראל. נביא כאן בקצרה חלק מהנאמר בתורה זו.

צריך להתפלל לה' בתחנונים ורחמים, שה' יתברך יחננו במתנת חינם לחדש בתורה הקדושה חידושי תורה אמתיים, או על כל פנים להתחדש בחיות חדשה בלימודה. ומכח לימוד התורה הקדושה לבוא לידי מעשה ותשובה, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". בזכות זה אנו נזכה לארץ ישראל, כמו שאומר הפסוק: "ויתן להם ארצות גויים… בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".

אך כידוע, ארץ ישראל נקנית ביסורים (ברכות, ה). עיקר הייסורים באים ממוציאי דיבת הארץ רעה, אנשים רשעים, גויים או יהודים, שמונעים מאתנו לבוא לארץ ישראל. וגם אחרי שאנו כבר כאן בארץ ישראל, הם עושים כל שביכולתם להוציאנו מכאן. הכנעתם של מונעים אלו, תלויה בכוח הקדושה – לפי רוב התורה והתפילה, כך זוכים להכניעם. כאשר הכוח של הקדושה גדול מאוד, אזי הם נענשים משמיים על ידי מלאכים, כמו שכתוב "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך", "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין" ואם כוח הקדושה פחות, מכניעים אותם בדיני הגויים, כמו שמצינו בגלות שהיו צדיקים יהודים הממונים מטעם המלכות, והיה להם כוח להעניש עוברים על דת, שגם הם בכלל המונעים מארץ ישראל. וכאשר כוח הקדושה יותר נמוך, אזי יכולים רק להשתיק את המונעים ולא להענישם. ולפעמים גם לזה אין כוח לקדושה.

בכל מקרה, גם באופן הראשון בו הם נענשים על ידי מלאכים, את הכוח להענישם אנו מקבלים מאדום, מעשיו שעליו נאמר "על חרבך תחיה". וזאת היא ממש מעין נבואה של רבנו על הדור שלנו, בו אנו רואים כיצד השלטון היהודי בארץ ישראל מבוסס על הסכמת אדום (ארה"ב ואירופה) וכל מהלך צבאי או ביטחוני, כלומר שקשור לחרב, תלוי בהסכמתם. וכן פיתוח נשק נעשה בארצותיהם ובמימונם. וכמו שרבי נתן כותב שרבנו אמר לו בפירוש שבחזרתנו לארץ ישראל, נצטרך את החרב של אדום.

רבי נתן מבאר שדבר זה התחיל כבר מאדם הראשון – שהרי אדם הראשון נברא מארץ ישראל, ישב בגן עדן, והיה קדוש בקדושת ארץ ישראל (ליקוטי הלכות, גזילה ה, כט). והנחש (שהוא ממוציאי דיבת הארץ, הנכלל בייסורים של ארץ ישראל) גרם לאדם לחטוא. על ידי חטא זה, גורש האדם מאדמת הקודש, ונתקללה האדמה בעבורו: "בזיעת אפך תאכל לחם". עומק הקללה היא שזוהמת הנחש התערבה גם בלחם, לכן כדי לאכול אותו עלינו לתקנו בתיקונים רבים, בתרומות ובמעשרות, בהפרשת חלה ועוד. בעצם, כבר משעת הקצירה מתחיל הבירור – והוא שקוצרים במגל וחרמש. כלים אלו רומזים לחרב שאנו מקבלים מאדום כדי להכניע את הרשעים מוציאי דיבת הארץ, שהם בחינת זוהמת הנחש הנמצאת בחיטה, בלחם. לכן בפרשתנו, התורה הקדושה מצווה לחכות ולא לקצור את התבואה עד אחר הפסח, מכיוון שאז מתחילה ספירת העומר בה אנו ממתינים לקבלת התורה ומתפללים לזכות לחידושי תורה – שמכוחם זוכים לקבל את החרב של אדום, להכניע את המונעים הנ"ל.

ה' יתברך יזכנו להשתוקק תמיד לארץ ישראל, להתפלל ולהמשיך חידושי תורה, לזכות לכבוש את ארץ ישראל בשלמות, ולהכניע את כל מוציאי דיבת הארץ רעה בכוח המלאכים, ולא נצטרך רשות מהאומות, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, אמן.

שופטים-צדק צדק תרדוף

לימוד התורה בארץ ישראל שונה מלימוד התורה שבחוץ לארץ. בארץ ישראל הלימוד נעים, יש בו מתיקות מיוחדת. כשלומדים, הדברים מאירים ומשלימים אחד את השני. וכך גם כשלומדים בחבורה, כל אחד מאיר זווית אחרת בלימוד, הלימוד פורה והשלום שורר בין הלומדים. מה שאין כן כשלומדים בחוץ לארץ – הנעימות לא שורה ואין שלום בין הלומדים. ובלשון הגמרא: בחוץ לארץ "חובלים" זה לזה בהלכה, ובארץ ישראל "מנעימים" זה לזה בהלכה.

הסיבה לכך היא שבארץ ישראל שופע "נועם עליון" – נעימות אלוקית ששורה על הכול. כל מה שנמצא, גדל וחי בארץ ישראל, מושפע עליו אותו נועם עליון. מסיבה זו, פירות ארץ ישראל השתבחו בגודלם ובטעמם, וצדיקים התגעגעו אחריהם לאכלם ולברך עליהם, שכן שפע נועם עליון שופע עליהם, וכשאוכלים מהם – מקבלים את אותו השפע. וכך גם במידות בפנימיות האדם, כמו חכמת ארץ ישראל, התפילה שעולה מארץ ישראל, השלום של ארץ ישראל וכן הלאה – כל המידות האלה הופכות למיוחדות ונעימות כאשר האדם גר בארץ הקודש.

יש לדעת כי למעשה, גם התענוגים והמידות שבחוץ לארץ, נמשכים מהנועם השופע בארץ ישראל. אם כן, מדוע הם בכל זאת שונים? מכיוון שבחוץ לארץ הם כבר מתקלקלים ושפע הנועם נעכר, ולכן כאמור – אין שם שלום ונעימות בין הלומדים, וטעם הפירות אחר, ותיקון המידות קשה יותר.

בכדי שנזכה לקבל מהנועם השופע בארץ ישראל, בכדי שתהיה לנו מוכנות ונהיה כלים לנעימות הזאת, צריכים אנו לפתוח את ליבנו וכיסנו ולהתנדב – לתת צדקה. את הצדקה יש לתת בפרט לעניי ארץ ישראל וללומדי התורה שבארץ ישראל. ועל ידי נתינת הצדקה ופתיחות הלב לאהבה ולנתינה, האדם מכין את עצמו להיות "כלי", לשפע נועם עליון שבעצם ביסודו הוא אהבה, תענוג ומתיקות.

אך בכדי שהצדקה תעשה את פעולתה באדם הנותן ואכן תהפכו לכלי לקבלת השפע, צריך שתהיה בו נדיבות לב לתת כדי לתת. שהנתינה תהיה אמתית והאדם "יצא מעצמו", ויחשוב על הזולת. ממש כמו שה' יתברך נותן לנו באהבה אין קץ ובלי "אינטרס". זוהי מצוות צדקה שלמה ואמתית, שעושה את האדם כלי לשפע.

מה שאין כן אם אדם חלילה נותן כדי להתכבד מכך, או לקבל בעקבות זה דברים אחרים. אם כך הדבר, אזי לא פעל בצדקתו להיות כלי, ואדרבה – זהו שפע של חול מכיוון שכל אחד ואחד חושב על עצמו ואין שלום ואהבה אמתיים וחזקים בין האנשים.

וזוהי כוונת הפסוק "צדק צדק תרדוף" – צדק מלשון צדקה. עליך לתת צדקה למען הצדק, ואת זה תרדוף. ולא את כבוד עצמך. ואז תזכה "למען תחיה וירשת את הארץ" – לחיים, לחיות ונעימות הנמשכת מארץ ישראל. "וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך". אמן ואמן.

(ליקוטי הלכות או"ח תפילת מנחה ו, ו)

כי תצא |

כי תבנה בית חדש

לצערנו, כבר כמעט אלפיים שנה עברו ואנחנו עדיין בגלות. ולפעמים יש תחושה ש"זה לא נגמר", שהגלות נמשכת ומסרבת להיגמר. אמנם יש לזכור שאנחנו בארץ ישראל ובניין ארץ ישראל הוא הכנה רבתי לבניין בית המקדש, כמו שכתוב: "ירושלים תבנה והיכל תוסד" (ישעיהו מד, מח). על פי פסוק זה, ירושלים היא כינוי לארץ ישראל. ופירושו הוא שעל ידי בניין ירושלים, כלומר על ידי בניין ארץ ישראל, יווסד בניין בית המקדש. אך עם זאת, עדיין לא נגמר בניינה של ירושלים, שכן חלקים נרחבים מארץ ישראל עדיין מצאים בידי הגויים, ולכן לצערנו ההיכל עדיין לא נוסד.

אז למה באמת זה כל כך ארוך? כשרצינו לבנות את בית המקדש הראשון, ולאחריו גם את בית המקדש השני, זה לא לקח כל כך הרבה שנים, הגלויות היו קצרות בהרבה. מה ההבדל, אם כן?

התשובה היא שדוד המלך ע"ה מצא וקנה את מקום בית המקדש, שם נבנה בית המקדש הראשון, שם נבנה גם בית המקדש השני ושם בעזרת ה' גם ייבנה לנצח בית המקדש השלישי. המקום עצמו, היסוד – נשאר לנצח. אך הבית, הגג, כל מה שמעל היסוד שעליו נבנה הבית – לא נשאר לנצח, אלא חרב בעוונותינו הרבים. ועתה אנחנו עסוקים בבניין הבית השלישי, שהוא יהיה נצחי, לעד ולנצח נצחים. ומכאן מתגלה הקושי: כדי להקים בית מקדש נצחי, לקיים קדושה כזאת גדולה, צריכים להכניע את היצר הרע באופן כזה ובהכנעה כזאת שלא תהיה לו תקומה – זאת אומרת להגיע למצב בו שום יהודי לא יכשל בעבירות לעולם ועד. העבודה הזאת דורשת מאמץ מיוחד, התמדה ויסודיות שאורכות לצערנו זמן רב.

וזה פירוש הפסוק: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו".

"כי תבנה בית חדש" – כשתבנה את בית המקדש השלישי, שנקרא "בית חדש", כמו שכתוב עליו: "אור חדש על ציון תאיר"; אזי "ועשית מעקה לגגך… כי יפול הנופל ממנו" -התורה אומרת לנו לעשות מעקה לגג עבור בית זה. "גג" הוא כינוי לכל מה שנמצא על היסוד של הבית – ונחרב. וכאמור, את היסוד שבנה דוד המלך אי אפשר כבר להחריב. אבל הגג, הבית בעצמו שנחרב, אותו צריך לבנות שוב באופן שיהיה מעקה – שלא יפול ממנו הנופל, שלא יחטאו שוב ויחרב שוב בית המקדש, אלא שיהיה בניין נצחי. איך נזכה לכך? על ידי "ולא תשים דמים בביתך" – שעיקר היצר הרע הוא מתגבורת הדמים שבלב.

הצדיקים שבכל דור בונים עוד ועוד יסודות חזקים שנשארים לנצח (כמו מה שעשה דוד המלך, אבל בקטן). ואילו אנחנו נשענים על העבר – על היסודות האיתנים שיש לנו לנצח, ומקווים לעתיד שהקדוש ברוך הוא יסיר לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב בשר. ונזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אמן ואמן, נצח סלה ועד.

(ליקוטי הלכות או"ח ברכת הודאה ו, סח-סט).

כי תבוא |

ותעלנו בשמחה לארצנו

התורה הקדושה מלמדת אותנו שכאשר אנו עולים ובאים לארץ ישראל, עלינו לעלות אליה מתוך שמחה, וכן לשמוח בטוב שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. גם בסוף הפרשה, כשהתורה מסבירה מדוע עם ישראל נענשו ובאה עליהם הגלות על כל מוראותיה, התורה אומרת "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול". מפסוק זה אנחנו למדים דבר גדול – מהי חשיבות השמחה בעבודת ה' יתברך. כלומר, עד כמה הקדוש ברוך הוא רוצה שנשמח בו, בטוב הגדול שהוא משפיע עלינו תמיד, ובתורה הקדושה ומצוותיה שמביאות אותנו לחיי נצח.

וכל המצוות בעצמן הן משמחות, כמו שכתוב: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים, יט); וכמו שדוד המלך אמר על עצמו: "אנכי אשמח בה'" (שם, קד); וגם אנחנו אומרים "כי בו ישמח לבנו"; וכמו שנצטווינו "שמחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב". גם שלמה המלך ע"ה אומר בספר קהלת "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם… כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" – ופרשו חז"ל כי כוונת הפסוק היא על שבתות וימים טובים שבהם יש מצווה לשמוח, לאכול ולשתות.

וכמו שכותב רבי נתן: "כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתית, יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע, כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה ה' יתברך עמנו על ידי משה רבנו ע"ה שפתח את עינינו והמשיך אלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו, לקיים תורתו ומצוותיו הקדושים בכל יום, אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, וכולנו מאמינים באלוקים חיים ומלך עולם חי וקיים לעד ולנצח, אדון כל לעילא מן כולא ולית לעלא מינה (למעלה מהכול, ואין למעלה ממנו) יתברך שמו בפי כל חי לנצח".

כלומר, אומר רבי נתן שעצם העובדה שזכינו לדעת מהקדוש ברוך הוא ולהאמין בו זוהי סיבה לשמחה, ונוסיף על כך את קבלת וקיום התורה והמצוות – כל אלו לבדם הם סיבה גדולה לשמחה אמתית בה'.

אבל עיקר השמחה שאנו זוכים לשמוח בה' היא כשכובשים את ארץ ישראל, כמו שהתורה אומרת כאן: "והיה כי תבוא אל הארץ" ואחר כך "ושמחת בכל הטוב". וגם בשביל לכבוש את הארץ ולבוא אליה, אנחנו צריכים להיות בשמחה – מכיוון שדווקא בזכות השמחה, נכנס לארץ ונכבוש אותה. ואז נגיע לשמחה השלמה, כמו שאנו מבקשים: "ותעלנו בשמחה לארצנו" וכמו שכתוב "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה, י). וכן על היציאה מהגלות נאמר "כי בשמחה תצאו". ומכאן עלינו ללמוד שבזכות השמחה שנשמח על מה שכבר יש לנו ובפרט על מה שזכינו בחסדי ה' לכבוש חלק מארץ ישראל שכפי שאמרנו על כיבוש הארץ עיקר השמחה , נזכה לשמוח בקרוב בכל מה שעדיין לא זכינו לקבל.

ויהי רצון שנזכה להתבונן בחסדי ה' ומתנותיו, ונשמח בה' ובהם. ועל ידי השמחה נזכה לצאת מהגלות לכיבוש ובניין כל ארץ ישראל, לבניין בית המקדש ולגאולה שלמה ברחמים, אמן.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת ד, טו; תפילה ד, ח).

ניצבים -תפילה

ארץ ישראל היא מקום התפילות: בארץ ישראל התפילה היא ללא מחשבות זרות, שכן אווירה זך, וטהור וקדוש; עליית התפילות היא בארץ ישראל, שכן בה הוא שער השמיים, וכמו שאמר שלמה המלך "התפללו אליך דרך העיר". לכן על אדם העומד בחוץ לארץ, לכוון פניו וליבו אל עבר ארץ ישראל, ומי שנמצא בארץ ישראל – יכוון פניו ולבו  לכיוון ירושלים, ומי שנמצא בירושלים, לכיוון הר הבית. ומי שבהר הבית, לכיוון בית המקדש. ומי שבבית המקדש, לכיוון קודש הקודשים.

כמובן שגם כאשר אדם זכה והוא כבר נמצא בארץ ישראל ומתפלל, עליו להמשיך על עצמו את קדושת ארץ ישראל. שכן ככל שאדם עולה במעלות הקדושה, עליו להמשיך על עצמו מעלה יותר גדולה. וכפי שאנו רואים בחוש, שאפילו שאנו עומדים להתפלל בארץ ישראל, עדיין לצערנו יש לנו לפעמים מחשבות זרות בתפילה, מחשבות שלא צריכות להופיע בארץ ישראל.

בברסלב היו אומרים שבכל מקום שמוזכר ב"ליקוטי תפילות": "וזכני להגיע ולחונן עפר ארץ ישראל", והאדם שמתפלל כבר זכה ועומד בארץ ישראל – יאמר במקום זאת: "וזכני לקדושת ארץ ישראל". ובכדי לזכות שתפילתנו תהיה באווירה הקדוש של ארץ ישראל, רבנו מייעץ לנו למחוא כפיים כשעומדים להתפלל, משום שבידיים ישנם כ"ח (28) פרקים (עצמות קטנות) שהם כנגד כ"ח "אתוון דעובדא דבראשית" – כ"ח אותיות של מעשה בראשית שבהן נברא העולם. וכאשר אנחנו מוחאים כפיים, אנחנו מגלים ומעוררים את מעשה בראשית, ומכריזים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

איך זה קשור לאוויר ארץ ישראל? ובכן, הקדוש ברוך הוא פתח את התורה בסיפור מעשה בראשית, בריאת העולם – כדי שאם יבואו אומות העולם ויאמרו "ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעת עממים", נאמר להם שהארץ נבראה על ידי הקדוש ברוך הוא, והיא כולה שלו "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י). אם כן, כשמגלים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, על ידי מחיאת כפיים שיש בהן כ"ח פרקים כנגד כ"ח אותיות של בריאת העולם, בעצם מגלים שהעולם שייך לקדוש ברוך הוא, והוא נותן אותו לנו. ולא רק את ארץ ישראל, אלא ה' יכול לתת ליהודי את הארץ בכל מקום בו יהודי עומד להתפלל, ואפילו בחוץ לארץ. וזה פירוש הפסוק: "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים" – שמסתלק אוויר העמים של נחלת הגויים, ונהפך לנחלת ה' – אוויר ארץ ישראל.

וכך מפרש רבנו את הפסוק בראשון בפרשתנו: "אתם ניצבים היום כולכם" – כשאתם ניצבים ועומדים להתפלל "לפני ה' אלוקיכם" – ותרצו שהתפילה תהיה "לפני ה' אלוקיכם", בארץ ישראל שבה זה נקרא "לפני ה'"; על ידי מה תזכו לזה? "ראשיכם, זקניכם, שופטיכם" ומונה עשרה סוגי אנשים שבעם ישראל. כלומר, תזכו לזה על ידי מחיאת כפיים שיש בהן עשר אצבעות, וכשמוחא כפיים – הם מתחברים.

יהי רצון שנזכה להתפלל באוויר הקדוש של ארץ ישראל, שתפילתנו תהיה שגורה בפינו ללא מחשבות זרות ותעלה לרצון לפני ה' יתברך, שנזכה לגלות בתפילתנו על ידי מחיאת כפיים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא כולו שלו, וברצונו נותן לנו נחלת גויים. וכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית. אמן ואמן.

(ליקוטי מוהר"ן, מד)

האזינו |נעימות קול השופר

"עיקר הגלות הוא מה שגלו מארץ ישראל, אשר שם חיינו ואורך ימינו, כי שם עיקר המוחין הנעימים, בחינת נועם, שהם עיקר חיות האדם "כי החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). ומקדושת ארץ ישראל נמשך השובע והברכה וכל הטעם שבפירות ובתבואות המשביעים את האדם".

קדושת ארץ ישראל נקראת "נועם", והיא נועם ה'. והרי כל השתוקקותנו היא לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (גם לעתיד לבוא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ונהנים מזיו השכינה). וזה גם מה שאמרו חז"ל: תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה. כי כל מתיקות, נעימות ויופי שיש בעולם – הכל נמשך בארץ ישראל, שהיא ארץ זבת חלב ודבש והשתבחה בפירותיה. לעומת זאת, ה"שבעה עממים", האומות שמכסות את קדושתה, נקראים "חובלים", כמו שכתוב: "תלמידי חכמים שבבבל חובלים זה לזה בהלכה".

עיקר קדושת ארץ ישראל מתגלה בראש השנה, כמו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה" ולכן בראש השנה עבודתנו היא לגלות את הקדושה הזאת ולסלק את כל המונעים מקדושתה שהם שבעת העממים (החיתי, היבוסי, הגרגשי וכו'), שבכלליות נקראים "עמי כנען".

את עבודה זו אנו מתחילים כבר מערב ראש השנה, שבו אנו נוהגים להרבות מאד בנתינת צדקה. וכפי שבארנו בהרחבה בפרשת שופטים, הצדקה היא נדיבות הלב, ועל ידה אנו זוכים להיות כלים לקבל את שפע נועם העליון, שהוא אהבה ושלום

עוד נהגו ישראל קדושים, שבערב ראש השנה הולכים על קברי צדיקים, וגם זה, מתברר, כדי לקבל את קדושת ארץ ישראל, שכן על הצדיקים נאמר: "צדיקים יירשו ארץ", ומקום קבורתם קדוש בקדושת ארץ ישראל. ועל ידי שאנו הולכים על קבריהם, אנו זוכים לקבל את קדושת ראש השנה, קדושת הנועם העליון, שהיא קדושת ארץ ישראל. מסיבה זאת גם אומרים על קברי הצדיקים פרקי תהלים, שכן מזמורי התהלים הם בחינת "נועם", כמו שנאמר על דוד המלך שהיה "נעים זמירות ישראל".

אבל פסגת קבלת קדושת ארץ ישראל, נעשית בעת תקיעת שופר. בתקיעת השופר זוכים ישראל לדבקות בה' ומקבלים מוחין חדשים (כידוע ליודעי ח"ן שעל ידי השופר נמשכים המוחין), מוחין של ארץ ישראל, הנובעים מהנועם העליון, כמו שנאמר: "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"- לזכות לנועם ה', זה נעשה היכן שנמצא היכלו – בארץ ישראל.

הסיבה לדבר היא שקול השופר, התרועה, הוא כמו ניגון, כמו שכתוב: "היטיבו נגן בתרועה". והנגינה ממשיכה את הנועם העליון, כמו שכתוב בפסוק שהזכרנו "נעים (מלשון נועם) זמירות ישראל", ועל ידי זה זוכים לדבקות.

ולכן ר"ת "כינור נעים עם נבל, תקעו בחודש שופר" הוא "כנען", להורות כי הכנעת שבעת העממים החופים על קדושת ארץ ישראל הנקראים "חובלים", הוא על ידי השופר של ראש השנה. ובכוחו ממשיכים נעימות ודבקות לחזות בנועם ה'. וזו הסיבה גם לכך שכאשר יהושע בן נון התחיל בכיבוש הארץ, בכיבוש העיר יריחו, הוא תקע בשופרות כמתואר שם (יהושע, ו). מכיוון שעל ידי קול שופר, שהוא קדושת ראש השנה, מעוררים וממשיכים את הנועם העליון, שהוא קדושת ארץ ישראל – ומכניעים את כל המונעים "החובלים" מארץ ישראל.

יהי רצון שבכוח וזכות קדושת ראש השנה, הצדקה שניתן וההליכה על קברי צדיקים בערב ראש השנה, נזכה לעורר ולהמשיך את הנועם העליון, קדושת ארץ ישראל, ועל ידי כך נכניע את כל המונעים מארץ ישראל, נכבוש את ארץ ישראל בשלמות וייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן. (ליקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות, ד)

שמות-חבלים בנעימים

"וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו, א)

בפרשתנו מסופר על שיעבוד וגלות מצרים ועל כך התחלת הישועה שה' יתברך מתגלה למשה בסנה ואומר לו ששמע לצעקה של עם ישראל, והוא יוציא את עם ישראל ממצרים וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (שמות ג, ז-ח) וה' שולח את משה רבנו לומר לפרעה שיוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ובאמת משה הלך ואמר לפרעה את דברי ה' אבל לא רק שפרעה אינו שולח את בני ישראל, אלא הוא מכביד את העבודה ביתר שאת.

מיד לאחר שמשה ואהרן יוצאים מפרעה ניצבים לקראתם דתן ואבירם ואומרים להם: "יֵרֶא יְהוָֹה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" – אתם גרמתם שפרעה הכביד את העבודה וממש נתתם חרב בידו להרגנו. משה רבנו שומע את הדברים, חוזר לקדוש ברוך הוא ואומר לו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" עונה הקדוש ברוך הוא למשה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה" (שמות ה, יט-כג). כלומר, אני אחזק את ידי עליו והוא ישלח ויגרש את בני ישראל, עד שאפילו צידה לדרך הם לא יספיקו להכין לעצמם.

חז"ל מגלים לנו כי בלשון תשובתו של ה' יתברך למשה מסתתר דבר נוסף שאמר לו הקדוש ברוך הוא, והוא שמכיוון שהוא הרהר אחר מידותיו של ה' יתברך ושאל למה הרעותה?, לכן משה נענש שיראה רק "עתה" את הכנעת פרעה ולא יראה בהכנעת שבעה עממים ובכיבוש הארץ (רש"י, שם).

ולכאורה, מה הקשר בין ההרהור של משה רבנו על מידות ה' יתברך, לבין כך שלא יזכה להיכנס לארץ?

מבאר רבי נתן שקדושת ארץ ישראל נקראת נעימות, כמו שאמרו חז"ל: "נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה", וכנגד ה'נעימות' ישנן 'מניעות' (בהיפוך אותיות) הנקראות "חובלים". וזה שאמר הפסוק: "חבלים נפלו לי בנעימים", שהחבלים, המניעות, נופלים ובאים אל האדם שמגלה את ה"נעימים", כלומר למי שמתחבר לארץ ישראל ולקדושתה. על מניעות אלה צריך להתגבר, כלומר לא להתבלבל מהן אלא להמשיך בעקשנות בעבודתו, ובכך מתקנים את הניצוץ הטוב שבהם.

ומעניין לשים לב איך "זה לעומת זה עשה האלוהים" שכנגד החובלים יש את "חבל נחלתכם", שזוהי ארץ ישראל. וכנגד "חבלי לידה", הייסורים והמניעות שהם בעצם דמים, יש אחר כך "חלב", כידוע ש"דם נעכר ונעשה חלב", כך אם נזכה להתגבר על המניעות על הייסורים נעבור את חבלי הלידה ונזכה לקנות את חבל נחלתנו ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש.

ככל שהנעימים, קדושת ארץ ישראל, מתגלה ומאירה יותר – כך המניעות החובלים, מתגברים יותר כנגדם.

על פי זה אפשר להבין שכאשר הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו "אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש", בעצם האמירה מיד התגלתה קדושת ארץ ישראל, ועל כן מיד התגברו כנגדה החובלים דתן ואבירם, ובראשם פרעה שהכביד את העבודה. התגברות זו הייתה כאמור על משה רבנו, עד ששאל – "למה הרעותה?" ובכך גרם שלא יכול היה להיכנס לארץ ישראל, שכן הקדוש ברוך הוא אמר למשה – אם רק כאשר הבטחתי לך את הארץ, שגילוי קדושת הארץ באמירה הוא יחסית קטן, כבר הצליחו החובלים להתגבר ולפגום דעתך הקדושה – מה יהיה אם תכנס לארץ ישראל הלא אז קדושתה תתגלה ביתר שאת ויתר עוז, והחובלים יתגברו יותר ויותר ויקומו חובלים שנעשו מעוונות כל הדורות עד חטא אדם הראשון, וכשהם מתגברים ולא מצליחים לתקנם הם עלולים חס ושלום לפגום ולקלקל.

זאת גם הסיבה לכך שדווקא על צדיקים גדולים התגברו מניעות עצומות בבואם לארץ ישראל, כמו הבעש"ט, הגר"א, רבי נפתלי כץ בעל "סמיכת חכמים" ועוד צדיקים שלא הצליחו לעלות לארץ, ולעומת זאת עינינו הרואות שאנשים פשוטים עלו ועולים לארץ בקלות יחסית. זאת משום שככל שאדם יותר צדיק, הוא מגלה את ה"נעימים", את קדושת ארץ ישראל יותר, ואז כנגדו מתעוררים חובלים.

אפשר לומר שמסיבה זו, בניין הארץ בזמננו נעשה ברובו על ידי אנשים שלא שמרו תורה ומצוות, וממילא לא התגברו מולם החובלים, רק לפי ערכם, ואף על פי כן הקושי על בניין הארץ הוא גדול, ואם היו באים יראי ה' וחושבי שמו, הצדיקים, הרי שלא היו יכולים לעמוד במניעות העצומות שהיו מנת חלקם.

מכיוון שאי אפשר להתגבר על המניעות ולתקן את כל החובלים בבת אחת, התקנה לכך היא "מעט מעט אגרשנו מפניך", כל פעם לכבוש מעט ולגלות מעט מקדושת הארץ, ואז המניעות יחסית קטנות ואפשר להתגבר עליהם. וכך נוכל בע"ה לתקן את החובלים מעט מעט עד שיגמרו ונכבוש את הארץ כולה, ונזכה לגילוי קדושתה ונעימותה "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא עא ובביאור הליקוטים שם: ליקוטי הלכות ברכת הפירות ד)

וארא |

מי שמאמין

כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה לגאול את עם ישראל, משה רבנו סרב ואמר: "שלח נא ביד תשלח", כלומר, ביקש מה' שישלח מישהו אחר לעשות זאת. משה רבנו ביקש זאת מכיוון שידע ברוח קדשו שאין הוא יכניסם לארץ ישראל, כי ראה שיקשו ערפם נגדו ונגד ה', עד שיגרמו בעוונותיהם שלא יכניסם לארץ ולא תהיה הגאולה בימיהם. לכן לא רצה ללכת בשליחות ה' יתברך. אך הקדוש ברוך הוא הקפיד על משה רבנו והכריחו ללכת בשליחותו לגאלם.

כמו כן, לאחר שמשה ביקש מפרעה לשלוח את עם ישראל ואז פרעה הכביד את העבודה, דתן ואבירם יצאו לקראת משה ואמרו לו שבגללם פרעה הכביד את העבודה. בא משה ואמר לה' יתברך: "למה הרעותה? למה זה שלחתני?" ושוב הקדוש ברוך הוא הוכיח את משה על כך שהרהר אחר מידותיו וגזר עליו שלא יראה בנפילת מלכי כנען, אלא רק "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה".

הביאור העמוק לכך (ליקוטי הלכות, ריבית, הלכה ה') הוא שמשה רבנו חיפש את האמת, וכאשר ראה שאינו מכניסם לארץ ישראל מחמת שחטאו, תלה את הדבר בעצמו, מפני שלדעתו אינו ראוי. גם אחר כך, כשפרעה הכביד את העבודה, קינא משה רבנו לאמת, שהרי ה' יתברך שלח אותו להוציא את עם ישראל מתחת יד העבודה הקשה ומתחת פרעה, ועתה נהיה רע לעם ישראל, כמו שטענו דתן ואבירם ברשעתם כלפי משה.

אם כן, לפי זאת, מה היה הכעס של הקדוש ברוך הוא על משה רבנו? התשובה על כך מובאת בפרשתנו, בה הקדוש בר הוא מספר למשה רבנו על האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב, שאף על פי שהשגתם בה' יתברך הייתה פחותה מזו של משה רבנו, בכל זאת כאשר ראו דברים שלפי דעתם סתרו את האמת – תמיד החזיקו באמונה שהאמת האמתית נמצאת אצל ה' יתברך והיא למעלה משכלנו לגמרי. לדוגמה, ה' הבטיח לאברהם את כל ארץ כנען, ובכל זאת כאשר אברהם אבינו בא לקבור את שרה, היה עליו לשלם ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, שזהו סכום עצום.  אם כן, לכאורה איפה הבטחת הקדוש ברוך הוא, שהארץ שייכת לאברהם אבינו?

אך עלינו לדעת שדווקא בזכות אמונת האבות בה' יתברך, ה' כרת איתם ברית והבטיח להם ולזרעם את ארץ ישראל, כמו שממשיך הקדוש ברוך הוא ואומר למשה: "וגם הקימותי את בריתי אותם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".

גם משה רבנו, אפילו שראה ברוח הקודש שאין הוא מכניסם לארץ ישראל ועתידים לחטוא ולחלוק על ה' יתברך ועליו, היה צריך לקבל את השליחות בתמימות. כן, גם כאשר הוא ראה שמאז שהוא בא לפרעה, הוא רק הגביר את העבודה על עם ישראל, בכל זאת היה צריך לקבל את זה באמונה ובתמימות, כמו האבות הקדושים, ולדעת שה' יתברך בווודאי עושה את האמת לאמיתה. נמצא שתמימותם של האבות ואמונתם בה', היא שזיכתה אותם ואת זרעם בארץ ישראל. כנגדם משה רבנו, אף על פי שזכה להשגה גבוהה בה' יתברך אפילו יותר מהם, נגזר עליו שלא יכנס לארץ.

אם כן, האמונה התמימה בה' יתברך היא זו שתביא את הגאולה ותזכה אותנו בארץ ישראל, כמו שאמר רבנו שהגאולה תבוא בזכות אנשים פשוטים שיחזיקו באמונה ויאמרו תהילים ויבקשו בפשטות ישועה מה' יתברך,  וכמבואר בדברי רבנו שאת ארץ ישראל זוכים לכבוש רק בבקשת חסד חינם לבד, ולא בכוח הזכויות (ליקטי מוהר"ן, כ). ובעצם כל אחד יכול לבקש חסד חינם, שהרי תמורתו מגיעה בלי קשר למעלת האדם, דרגתו וטרחתו בעבודת ה'.

אכן, האמונה התמימה, הבקשה הפשוטה, היא שתפתח לנו את כל השערים ותביא לנו את ארץ ישראל, כמאמר הפסוק: "תבואי תשורי מראש אמנה". אמן.

בא |

איזה פחד?

המכה האחרונה מעשר המכות שהביא ה' על מצרים, הייתה מכת בכורות. למעשה, היא המכה שגרמה למצרים לשלח את בני ישראל ממצרים, שכן נפל עליהם פחד שעוד מעט כולם ימותו. וכן פרעה שלפני כן הקשה את לבו על אף המכות הכואבות, כאן נשבר ופחד ורץ באמצע הלילה למשה רבנו וביקש ממנו להוציא את עם ישראל ממצרים כדי שיוכלו ללכת לעבוד את ה'.

נשאלת השאלה: מה קרה במכת בכורות שהפילה פחד, מה שלא היה כן במכות שלפני כן?

מבאר רבי נתן שבכל לידה יש יראה, פחד שממנו גם נהיים הצירים, חבלי הלידה. וכמו שכתוב בפסוק: "רעדה אחזתם שם, חיל כיולדה". אבל עיקר הפחד, עיקר חבלי הלידה הם בלידה הראשונה, לידת הבכור, כמו שכתוב: "צרה כמבכירה".

היראה בשורשה היא יראה מלפני ה', הידיעה שהוא אדון מנהיג, מושל ומשגיח, שממנו הכול. ובאמת כשנשפעת מלמעלה יראה על האדם, היה צריך שיתעורר לבו להתיירא מרוממות גדולת ה' בלבד. אבל מכיוון שאדם הראשון חטא וירדנו בדרגה, על פי רוב מתלבשת היראה בדברים גשמיים שמפחידים את האדם, כמו מלך רשע, קלגס, כלב רע, אנשים שמזיקים לו ועוד. אם האדם הוא חכם, אזי הוא מעלה את היראה הגשמית הזאת, ליראת שמיים, להתיירא מה' שממנו הכול, ולא מפחד מהגשמיות כי אם מה' יתברך.

מקום היראה הקדושה הוא בארץ ישראל ובעיקר בבית המקדש, כמו שאמר יעקב אבינו: "מה נורא המקום הזה". על הכהנים שמשרתים בבית המקדש נאמר "ואתנם לו מורא וייראני", וזאת מהדעת שנשפעת עליהם כמו שכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת". הסיבה לכך היא שבית המקדש הוא מקום הדעת והחכמה, כמו שאמרו חז"ל: "כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו" וממנו נשפעת החכמה לכל ארץ ישראל, עד שאמרו חז"ל: "אין חכמה כחכמת ארץ ישראל" ואווירה מחכים. וכאמור, כשיש לאדם דעת הוא ירא רק מה' ומעלה את כל היראות והפחדים ליראה ופחד מה' יתברך בלבד.

נחזור לשאלה הראשונה – מה היה מיוחד במכת בכורות? אלא שבמכת בכורות ה' יתברך הראה שהוא יודע ומבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, וזה גרם למצרים לפחד משום שבעומק, נתגלתה עליהם היראה של לידת בכור, שבה זה עיקר היראה.

בסוף הפרשה, הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו שצריכים להעלות לירושלים כל בכור בהמה ולהקריבו לקרבן. מדוע? מכיוון שביציאת מצרים הקדוש ברוך הוא הכה כל בכור. רבי נתן מבאר גם עניין זה לפי מה שכתבנו, ואומר שמכיוון שבלידת בכור מתגלה יראה גדולה, עלינו להעלות אותה מיראה גשמית כמו יראה של בהמה שמפחדת שיכו אותה, ליראה רוחנית, יראת שמיים. דבר זה נעשה על ידי שמעלים את הקרבן לבית המקדש ואז זוכים ליראה ולהתבוננות הלב ברוממות וגדולת ה' יתברך וכנ"ל.

ה' יתברך יזכנו לבניין בית המקדש ולשלמות הדעת והיראה, אמן כן יהי רצון.

ליקוטי הלכות, יורה דעה, בכור בהמה טהורה ד, ד)

בשלח |

גלות או גאולה?

כלל גדול מלמדים אותנו הצדיקים והוא שכאשר אדם "חוטא", הקדוש ברוך הוא אינו חלילה מעניש אותו על כך בתור נקמה, אלא הקדוש ברוך הוא מתקן אותו. העונש הוא בעצם תיקון על הקלקול שהאדם עשה בעוונו. אם כן, החטא הוא חולשה וקלקול והעונש הוא בעצם תיקון והשלמה שמטרתו לדאוג שהאדם יגיע למצב שבו לא יחטא עוד.

על פי ההקדמה הזאת, לא מובן מדוע כאשר עם ישראל חטאו, הם ירדו לגלות, לחוץ לארץ? הלא אדרבה, אם חטאנו בארץ הקודש, ארץ החיים שבה כל חיותנו וקדושתנו,הלא כשנצא לחוץ לארץ, ה' ירחם מה יהיה? ומה תיקון לחטאינו יש בישיבת חוץ לארץ, ששם אוויר הטמא בטומאת ארץ העמים?

זאת ועוד, שגם כאשר אדם רוצה להגיע לארץ ישראל, מתגברות ומשתטחות המניעות לפניו ועליו לעבור תלאות בכדי להגיע לארץ. לכאורה מדוע זה כך? הרי היה ראוי שיצליח האדם להגיע בקלות וכך יתחזק ויעלה בעבודת ה', ולא יחטא עוד. גם בפרשתנו אנו רואים שכאשר עם ישראל רוצים להגיע לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא סיבב אותם דרך המדבר ועברו תלאות רבות עדי הגיעו לארץ הקודש.

התירוץ לכך מבואר על פי מה שאומרת הגמרא: "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז:). דהיינו, מטרת הגלות היא ללקט נשמות וניצוצות הקשורים לקדושה שנמצאים כעת בחוץ לארץ, במקומות הרחוקים מהקדושה, בגלות, בחושך ובצער גדול מאוד. ולפעמים הם מחכים אלפי שנים כדי שיבואו לגאלם.

אומר האר"י הקדוש שכאשר יהודי אחד נמצא בגלות באיזה מקום נידח, נחשב הדבר כאילו כל ישראל גלו לשם ואז מתבררים הניצוצות הקדושים הנמצאים באותו מקום (פרי עץ החיים, שער קריאת שמע, פג). כי מיד כאשר אותו יהודי מגיע לשם, אפילו אם הוא אינו צדיק אלא רק נקרא שם ישראל עליו (ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון), אזי מתקבצים ונדבקים בו אותם הניצוצות.

או אז, הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו, מזמין לאותו אדם רמזים לשוב אליו ומזמין לו איזו זכות שיכול לזכות לעשותה בזה המקום הרחוק. ובדבר קל שאותו אדם עושה, הוא גורם תענוגים ושעשועים לפני ה' יתברך, מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר. כי עיקר השעשוע של ה' יתברך הוא כשמשבחים אותו ממקום רחוק מהקדושה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שכאשר בא יתרו, שהיה כומר לעבודה זרה, והודה במלכות ה' יתברך, אזי התגדל והתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם. שכן אין זו חכמה שעבדי ושרי המלך מקלסין אותו, אלא דווקא הרחוקים.

אם כן, כאשר אדם נמצא במקומות הנמוכים והרחוקים מהקדושה וזוכה לעשות שם אפילו עבודה קלה לה' יתברך, מצווה פשוטה, מעלה את הניצוצות שהיו שקועים שם בצער גדול, ובזכות זה מתקן את כל חטאיו, שכן הוא עשה עבודה גדולה שלא הייתה יכולה להיעשות על ידי שום איש כשר. כי מי היה נכנס למקום טמא ומלוכלך כזה?

נמצא שדווקא בזכות הגלות אנחנו זוכים לחזור בתשובה, לתקן את פגמנו ולהשיב לקדושה, לארץ ישראל, את כל נידחנו. שכן בארץ ישראל קיבוץ הניצוצות הקדושים, כמו שכתוב: "אם יהיה נדחך בקצה השמיים משם יקבצך ה' אלוקיך, משם יקחך והביאך ה' אלוקיך אל הארץ".

מדהים לראות כיצד דבר זה מתגשם בימינו, כפי שעינינו רואות שרבים מהיורדים לחוץ לארץ במטרה לחפש רוחניות, דווקא שם מתעוררים לה' יתברך ומתחזקים לאחר שמקיימים מצווה אחת או שומעים דיבור אחד של אמת, ואז חוזרים לארץ הקודש וחוזרים בתשובה שלמה. וזאת מלבד הפלא הגדול שבימינו זכינו וראינו בקיבוץ נידחים עצום, שמרכז התורה הוא בארץ הקודש. ואמר ר' אברהם בן רבי נחמן, שכשיבוא משיח כבר  יהיה קיבוץ בארץ ישראל והמשיח יקבץ שוב עוד קיבוץ סופי להביא לארץ את כל מי שנשאר בגלות, כמו שכתוב בפסוק: "עוד אקבץ עליו לנקבציו", בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הריח וברכת הודאה ד, מה)

יתרו-בית המרקחת שלנו

בפרשתנו אנו קוראים על מעמד קבלת התורה בהר סיני ממשה רבנו. בעצם צריך לדעת שקבלת התורה לא נגמרה במתן תורה בהר סיני, אלא בכל דור מתחדשות לנו עוד עצות חדשות מצדיקי הדור. עצות אלו הן חלק מתורה שבעל פה.

תורה שבעל פה עושה משמרת לחוקי התורה ומלמדת אותנו איך להתקרב לה' יתברך ולזכות לתשובה שלמה, להתגבר על התאוות ולהתרחק מהרע, בעזרת העצות שמתחדשות על ידי הצדיקים. ובפרט צדיקי הדורות כרשב"י שגילה את הזוהר הקדוש; האריז"ל שגילה את תורת הקבלה; הבעש"ט הק' שגילה את תורת החסידות, ורבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א. ואנו מחכים לביאת משיח צדקנו שיבוא וייעץ אותנו בעצות נפלאות שאחרי שנשתמש בהן, לא יוכל היצר הרע להפיל אותנו יותר. ולכן נאמר על המשיח שהוא יהיה "פלא יועץ". ה' יתברך יזכנו לביאתו בקרוב.

הגמרא במסכת מכות מביאה את דרשת רבי שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה רבנו. בא דוד המלך והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיה והעמידן על שש, בא מיכה והעמידן על שלוש. חזר ישעיהו והעמידן על שתיים, בא עמוס והעמידן על אחת. אמר רב נחמן בר יצחק: בא חבקוק והעמידן על אחת: 'צדיק באמונתו יחיה'.

הביאור לכך הוא שבכל דור הלבבות מתמעטים, ולכן הצדיקים הקלו עלינו את העבודה. בדורות הראשונים על האדם היה לעבוד קשה מאוד כדי לזכות לקרבת ה' ואילו בדורותינו על ידי מצווה אחת, האמונה, אפשר לזכות לקרבת ה' יתברך. מבאר ר' אברהם בן רבי נחמן שהסיבה לכך היא שעל ידי עבודת הצדיקים והתמעטות הדורות, אמנם ה'אתערותא דלתתא' (ההתעוררות מלמטה, הרצון שמגיע מאתנו) שלנו קטנה, אך כנגד זה יש 'אתערותא דלעלא' (התעוררות מלמעלה, רוח משמיים) ביתר שאת. לכן במעט השתדלות מצדנו, אנו זוכים לפעול גדולות ולזכות לקרבת ה' יתברך.

רבנו מבאר שההבדל בין הזמן בו צריך לעבוד בעבודות קשות כתעניות וסיגופים ובין הזמן שאפשר לזכות לכך במעט עבודה, הוא כמה אמונה יש לנו. כאשר יש לאדם אמונה חזקה, אז בעבודות קלות כתפילה פשוטה, מחיאת כפיים ואנחה מעומק הלב, אפשר להתקרב לה' יתברך ולפעול גדולות. ואילו כאשר האמונה נחלשת צריך לעבודות קשות (ליקוטי מוהר"ן תנינא, פו).

מקום האמונה הוא בארץ ישראל, כמבואר בדברי רבנו בכמה מקומות (לדוגמה בליקוטי מוהר"ן ט, י), כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה" נמצא שבארץ ישראל אין צורך בעבודות קשות אלא עיקר העבודה היא להמשיך עלינו את קדושת הארץ על ידי שנאהב ונכבד אותה, נעבוד את ה' יתברך בעבודות קלות ובאמונה חזקה ונפעל לתקן עולם במלכות שדי.

עיקר קיום התורה והמצוות הוא בארץ ישראל, ובחוץ לארץ הן רק כדי שנזכור איך לקיימן אחר כך, כשנגיע לארץ. גם העצות שגילה לנו רבנו הק', עיקר המקום שהן מועילות בו, הוא ארץ ישראל, כמו שאמר ר' מתתיהו כהן, מגדולי אנ"ש: "רבנו נתן לנו מרשם רופא ובית המרקחת בו קונים את התרופות, הוא ארץ ישראל". ההסבר לכך הוא שמשום מיעוט הדורות, נתנו לנו הצדיקים עבודות קלות שתועלתן היא על ידי אמונה, שעל ידה אין צריכים לעבודות קשות. יהי רצון שנזכה לקדושת ארץ ישראל לאמונה שלמה ולגאולה השלמה ברחמים, אמן.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, עירובי תחומין ה, לד).

משפטים |

שלח לי מלאך

בפרשתנו מסופר כי הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא שולח לפניו מלאך לשמור את עם ישראל בדרך ולהביאם אל ארץ ישראל ובית המקדש (שמות כג, כ). עם זאת, הקב"ה מזהיר את העם לשמוע בקול ה' "כי לא ישא לפשעכם" ומוסיף שאם ישמעו בקולו יזכו שהקב"ה ישלח את אמתו, יהמם את כל אויביהם והם יברחו, ונזכה אנו לכבוש את ארץ ישראל במופתים נוראיים.

בפרשה זו איננו רואים שמשה רבנו משיב על כך או מסרב לזה, ואילו בפרשת "כי תשא" (שמות לג, א) הקב"ה אומר למשה רבנו שכאשר יעלו לארץ ישראל הוא ישלח איתם מלאך שיגרש את כל יושבי הארץ הכנענים מפניהם. דווקא שם משה רבנו מבקש מלפני ה' יתברך שלא ישלח מלאך, אלא שהקב"ה בעצמו יבוא עמהם וכך יראה ה' יתברך חביבותו של משה, שמצא חן בעיניו של ה' וכך גם יראו כולם איך שעם ישראל נבדלים מהאומות, כמבואר כל זה שם בפסוקים וברש"י.

לכאורה, מה ההבדל? מדוע בפרשתנו משה רבנו מקבל בדומיה את מה שאומר לו ה' יתברך שמלאך ילך איתם, ואילו שם לא?

מבאר הגאון הקדוש רבי ברוך אפרים בביאורו "באב"י הנח"ל" על ספר ליקוטי מוהר"ן, על פי מה שכתב רבנו הקדוש שבשביל לכבוש את ארץ ישראל עלינו לקחת את כוח החרב מאדום, הוא עשו, שעליו נאמר "על חרבך תחיה". ובשביל זה הצדיקים מחדשים חידושים וביאורים על התורה, שמהם נבראים מלאכים ואותם המלאכים נוטלים את החרב משרו של עשו, הוא אדום (ליקוטי מוהר"ן, כ). החרב הזאת נותנת לנו את הכח להכניע את כלל המונעים מארץ ישראל, שהם שבעת עמי כנען. אולם מאחר ואת החרב אנחנו לוקחים מאדום, אין לנו כוח להכניע אותו בעצמו ולכן אין לנו כוח עדיין לכבוש את שלושת העמים הנוספים: הקיני, הקנזי והקדמוני, שהם בעצם אדום, עמון ומואב.

יש לדעת שכל זה מחמת חטא המרגלים, שהוא גרם לכך שלאומות יש יותר כוח ושליטה על ארץ ישראל ובגלל זה אנחנו צריכים לחרב של אדום. אבל קודם החטא, או לעתיד כשיתוקן החטא בשלמות, לא נצטרך לקבל את החרב מאדום, שהרי כל כוחו של עשו ושליטתו הוא רק כאשר עוברים ישראל על התורה ואז יש לו פתחון פה לערער על הברכות שניתנו ליעקב ולקחת את כוח החרב, כמו שכתוב: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו". אבל כאשר "הקול קול יעקב", אין הידיים ידי עשו, ובאמת לעתיד נכבוש גם את שלושת העמים: קיני, קנזי וקדמוני.

לפי זה מתורץ שאלתנו. בפרשתנו מדובר קודם החטא ועם ישראל מזומן היה להיכנס לארץ מיד. לכן המלאך שבא איתם היה בקדושה נפלאה, כמו שכתוב: "כי שמי בקרבו" ולא היה צריך לקבל את החרב מאדום, רק כל האומות היו נופלים לפניו בכח שם ה' שבקרבו, כמו שכתוב עליו: "את אימתי אשלח לפיך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם". מה שאין כן בפרשת כי תשא, בה מדובר אחרי חטא המרגלים שם כבר התחזק כוח האומות על ארץ ישראל ונחלש כוח המלאך עד שהוא הוכרח לקבל את כוח החרב מאדום, כמו שכתוב שם: "כי לא אעלה בקרבך".

לכן הרבה משה רבנו להתפלל ואמר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", וביקש שה' יתברך בעצמו יבוא איתם. הקב"ה נענה לו ובחייו ה' יתברך הלך עמו, כך גם משה רבנו הכניע את סיחון ועוג. אבל באמת בימי יהושע היו צריכים למלאך, כמו שכתוב ביהושע: "וירא איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו… ויאמר לא, כי אני שר צבא ה'" שבא להכניע את האומות בכח החרב שלקח מאדום.

ה' יתברך יזכנו וישיב ימינו כקדם שלא נצטרך לעשו ולחרבו אלא לה' יתברך בלבד "בלתי לה' לבדו" שיתגלה עלינו וינצח מלחמותינו וישיב שביתנו ונזכה לשבת בכל מרחבי ארצנו ומלכנו בראשנו ונראה בבניין בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.

תרומה |

מה ה' מייעץ לנו?

יציאת מצרים הייתה בשביל שעם ישראל יהפכו לעבדיו של ה' יתברך, שיגלו קדושתו בעולם. ואכן עם ישראל עבר את גלות ארבע מאות השנים כמו שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והוא המשיך לתפקידו הטבעי – לגלות בעולם שיש אלוקים מושל שברא את הכול ולו צריכים להודות ואותו עלינו לעבוד.

בעצם, כל גלות מצרים והמופתים הנוראים שנעשו כדי לצאת משם החל מעשר המכות ואחרי כן קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, הליכה במדבר עם ענני הכבוד, עמוד האש ועמוד הענן, המן שירד משמיים ופסגת הפסגות – מתן תורה בו נגלה ה' לעיני כל ישראל על הר סיני באותות ובניסים נוראים, כמו שידוע שציפור לא צייצה, היה שקט מוחלט בעולם, כל החולים נתרפאו, כל אחד ואחד מעם ישראל קיבל שני כתרים והעם ראו את הקולות ושמעו את ה' יתברך עד שפרחה נשמתם וחזרה. כל אלו מראים עד כמה עם ישראל היו מורגלים במופתים נוראים יום יום, שעה שעה. כל התהליך הזה נועד בשביל להכין את עם ישראל לתפקידם הגדול, לגלות את מלכות ה' בעולם.

והמקום המוכן לזה הוא ארץ ישראל, כמו שאמר ה' יתברך לאבותינו הקדושים בכמה מקומות וכמו שאמר ה' יתברך למשה רבנו בסנה: "אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הכנעני החיתי, היבוסי…". כי השלמות תהיה רק כאשר יגיעו עם ישראל לארץ ישראל, יכבשו אותה, ימליכו עליהם מלך ויבנו את בית המקדש, שהוא התכלית ושיא גילוי מלכות ה' והשראת שכינתו בעולם.

השושבין הגדול הוא בווודאי משה רבנו, הרועה הנאמן שרעה אותנו במסירות ובנאמנות, וכמו שאמר ה' יתברך: "אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם" מכיוון שרק משה רבנו ברחמנותו הגדולה, יכול היה לגאול את עם ישראל ולהוציאם ממצרים.

והנה הכול היה טוב ויפה עד שכשעלה משה רבנו למרום למשך ארבעים יום, הצליחו הערב רב להטעות את ישראל ואמרו שמשה רבנו נפטר ולכן הם צריכים לעשות להם עגל מסכה, עבודה זרה ממש. באותו הזמן עם ישראל עמדו כפסע בינם לבין ארץ ישראל, בניין בית המקדש והשלמת הייעוד הגדול. אך שוד ושבר, נגזרו עליהם ארבעים שנות נדודים, שבסופן ימותו במדבר (וגם אם לא נאמר להם עד חטא המרגלים, בפועל נגזר עליהם כבר אז, כמבואר ברש"י).

אחרי כל הניסים שפעל משה רבנו, לאחר כל הטרחה, היגיעה והסיכון העצמי שעשה משה למען עם ישראל, פתאום לכאורה הכול מתנדף. משה רבנו מבין שאת הלוחות הראשונים עם ישראל כבר לא יכולים לקבל והוא שובר אותם בהסכמת ה' יתברך, מתחת להר סיני. כל החלומות הגדולים מתנפצים – העם שהוא הוציא ממצרים כבר לא יכנסו לארץ ישראל ולא יבנו את בית המקדש.

לכאורה משה רבנו היה יכול לשקוע בדיכאון. אבל הוא מבין שאם הייתה כאן מציאות של חטא, כנראה שעם ישראל עדיין לא מוכן, שהחיילים שלו לא מאומנים מספיק כדי להתמודד עם כל איום מצד האויב. משה רבנו מבין שצריך לבקש מה' יתברך עצה כדי שעם ישראל ימשיך את מה שהוא צריך לעשות בעולם גם אחרי מה שקרה.

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו נותן לו עצה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בכך ה' יתברך אומר לנו כי גם כאשר אנחנו בלי בית מקדש, ועד לא מזמן – גם בלי ארץ ישראל, גם אז יהיה אפשר לגלות את מלכותו בעולם, שכן קדושת המקדש ירדה גם לתוך המדבר שהוא מקום הסטרא אחרא "נחש, שרף ועקרב". אם כן, היא יכולה לרדת לכל מקום על ידי שיהיו בתי כנסת ובתי מדרשות, שהם מקדשי מעט.

וכך אנחנו מתקנים ועושים את מה שהיינו צריכים לעשות בבית המקדש, עד יראה ה' משמיים ויחון עם דל ואביון ויבנה לנו בית קדשנו ותפארתנו, אמן סלה.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות גביית חוב מיתומים ג, ז. וכן הלכות נזיקים ד, יד)

זכור |

מה בין ישראל במדבר לאסתר המלכה?

בירושלמי מובא שעמלק היה רודף אחר מחנה דן שהיה אוסף את האבידות שנפלו ואבדו לעם ישראל, ומחזירן להן (רש"י במדבר י, כה). וכן כתוב בתורה הקדושה שהיה עמלק מזנב בכל הנחשלים, כלומר הוא היה תופס את כל החלשים שנשארו מאחור כי לא הדביקו את הקצב. וכן כתוב עליו שהוא גרם לישראל עוון קרי, מלשון: "אשר קרך בדרך".

הקשר בין כל הדברים האלה הוא שעמלק מחטיא את ישראל ובכוח זה גורם להם לאבד אבידות, דהיינו לאבד חלקים מהקדושה של עם ישראל ששייכים אליהם, כמו למשל ממון שהם צריכים לתיקונו ולשלמותו, או בנים, אישה, נחלה ואפילו חכמה – כל אלו נקראים ניצוצות שאבדו מישראל.

מסיבה זו גם הרשעים נקראים אבודים, כמו שכתוב: "דרך רשעים תאבד", "יאבדו רשעים", "תאוות רשעים תאבד". ואפילו הצדיקים מתפללים שלא יאבדו, כמו שביקש דוד המלך: "תעיתי כשה אובד", "הייתי ככלי אובד". לכן רדף עמלק אחרי שבט דן שאסף את האבידות, שכן כל עניינו הוא לקחת את האבידות של ישראל. ובעיקר כוחו הוא בפגם הברית, שבעקבותיו מאבדים את עיקר האבידות.

עיקר האבידה שבכל האבידות, שהיא האבידה הקשה מכולן, היא "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" – כשיורדים לגלות ואובדים מארץ ישראל. מסיבה זו הגיע עמלק לישראל במדבר – כדי לעצור אותם מלהגיע לארץ ישראל.

לעתיד נאמר: "ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". כלומר, האובדים והנידחים יעלו ויגיעו לשורשם, למקומם, לארץ ישראל. וכמו שכתוב גם בתורה: "אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך".

מה הקשר לפורים???

כאמור, אחת האבידות שעל האדם לחפש זוהי אשתו, כמו שמובא בגמרא (קידושין ב:) משל למי שאבדה לו אבידה – מי מחזר אחר אבידתו? בעל האבידה, ולא המוצא שאצלו האבידה. כך האיש הוא זה שצריך לחפש את האישה ולא להיפך.

המן היה כידוע מזרע עמלק שרודף תמיד אחר האבידות וכבר חשב שיבלע את ישראל לגמרי, מכיוון שלא היו בארץ ישראל ואם כן נקראו "אבודים", וגם אסתר המלכה שהיא "אישה יראת ה'", כלומר המיוחדת שבנשים, הייתה תחתם. ולכן רצה המן לכתוב: "לאבדם", מלשון אבידה. אכן, הצרה הייתה גדולה מאוד עד שכשהלכה אסתר למלך, אמרה: "וכאשר אבדתי אבדתי".

אבל בכוח מרדכי הצדיק זכו ישראל להוציא את האבידות. לא רק את אסתר שניצלה, אלא את כל מה שבלעה הסטרא אחרא – וכל עם ישראל חזרו בתשובה וקיבלו עליהם את התורה מאהבה עד שגם הניצוצות שהיו בין העכו"ם חזרו לקדושה: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". שכן כאשר הס"א לא מצליחה לבלוע, היא כבר מקיאה את כל מה שאכלה. וכאשר לא הצליחה לבלוע את אסתר המלכה ואת כל עם ישראל, אזי יצאו כל הניצוצות הטמונים בגויים שהתגיירו.

יהי רצון שנזכה להכניע את עמלק, למצוא את כל האבידות ולהיות שלמים ומושלמים ותחזינה עינינו בבניין בית קדשנו ותפארתנו בשוב ה' לציון ברחמים. אמם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הפירות, ה).

כי תשא |

"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך"

מסופר כי לפני פטירתו של רבנו הקדוש ישב אצלו רבי נתן מברסלב, תלמידו הגדול, וכל הזמן היה לו בראש את הפסוק הזה: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך". רבי נתן לא הבין מה שייך אליו פסוק זה, עד שעלה בדעתו מה שמבואר בכתבי האריז"ל, שבפסוק זה נמצא סוד התעלות והסתלקות גדולי הנשמות, שעולים דרך "בית ה' אלוקיך", ממקום המקדש ששם הוא מקומם. וכמו שרבנו אמר בעצמו שלפי שעה הוא רועה בברסלב ושאר מקומות, אבל מקומו הנצחי והאמתי הוא רק בארץ ישראל (חיי מוהר"ן, נסיעתו לנאווריטש).

בליקוטי הלכות מבואר שכל מה שרבנו חזר לחוץ לארץ אחרי שכבר בא לכאן, לארץ ישראל, היה בשביל לחזור עם כל מי ששייך אליו, עם כל תלמידיו וחסידיו, ולא להשתקע בחוץ לארץ בתמידות (אורח חיים, נטילת ידיים לסעודה ד, ח; הלכות דה"ב ה"ד). אך מה נעשה ולצערנו לא זכינו ולא אסתייע מילתא ורבנו נפטר עוד לפני שהספיק להוציא את רצונו הקדוש לפועל.

את הדברים האלו כתב רבי אברהם בן רבי נחמן במכתב לנכד מוהרנ"ת שהתווכח עמו על דבר השאלה האם לעלות לארץ ישראל. רבי אברהם היה מעורר הרבה את תלמידי רבנו לעלות לארץ ישראל, והם טענו לו שבכך הם מתרחקים מרבנו, דהיינו מציונו הקדוש השוכן לעת עתה באומן. אך כאן מוכיח לנו ראב"ן שאדרבה, נשמתם של הצדיקים נמצאת בארץ ישראל יותר ממה שהיא בחוץ לארץ, וכמו שמסיים שם בזו הלשון: "כי נשמת משה משיח נמצאת בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ועיקר מקומו במקום הקודש, ובארץ ישראל הוא רב"י ובחוץ לארץ רי"ב, אבל העיקר לבוא מאותיות רי"ב לאותיות רב"י".

ויותר מכך, כותב בשמו תלמידו של רבי אברהם בן רבי נחמן, רבי שלמה ווקסלר:

"שכאשר היה ראב"ן בציון מוהרנ"ת, התנוצץ בדעתו דבר נורא שעתה בדורנו עיקר הניסיון והמניעה היותר גדולה מדרכי הקדושה כראוי , בווודאי הוא ארץ ישראל".

הוא ממשיך וכותב שעיקר המניעה לבוא לארץ ישראל הם לא סיבות של ממון וכדומה, אלא דווקא מוציאי דיבת הארץ רעה שמסבירים למה לא צריך לעלות לארץ ישראל, כמבואר בדברי רבנו (ליקוטי מוהר"ן, כ).

וכן הניסיון של דורנו, של כלל עם ישראל, הוא לא לחלוק כלל חס ושלום על הנסיעה והעלייה של כל עם ישראל לארץ ישראל. כמו כן עלינו לאהוב את ארץ ישראל, לעודד את ההתיישבות בה ולהקפיד לדבר עליה רק דיבורים טובים של שבח והודאה.

כמו כן, עלינו להתפלל על הצדיקים שיהיה להם חשק לארץ ישראל כראוי וכן להתפלל על אנ"ש היום שישתוקקו כולם לארץ ישראל.

ימי שיתבונן בדברי רבי אברהם בן רבי נחמן שם בעין האמת, יראה שגם קבורת רבנו, שהיא בחוץ לארץ, הוא בדיעבד ורק כדי שיישאר לרבנו השארה ותלמידים, שכן אם היה נקבר בזמנו, כשנפטר, בארץ ישראל – אז לא היה בא אף אחד על קברו. ובקושי כשנטמן שם, באו אליו אנשים (בראש השנה הראשון אחר פטירת רבנו, הגיעו רק שישים אנשים לקיבוץ של ראש השנה על קברו). אבל עתה, כשההפך הוא הנכון, שבארץ הקודש נמצאים כל ישראל וכאן יבואו על קברו פי כמה במשך כל השנה, בווודאי עדיף היה שציונו של רבנו הקדוש יגיע ויעלה לארץ ישראל, כדוגמת הרבה צדיקים שהעלו את קברם לארץ וכעת רבים מישראל פוקדים את קברם. וכמו שמדמה שם ראב"ן את רבנו ליעקב אבינו ע"ה, בחיר האבות, שהשביע את בניו שיקחו את עצמותיו לארץ ישראל בכדי שינצל מגלגול מחילות.

ה' יתברך יזכנו לראות בקיבוץ גלויות השלם, כמו שכתוב: "עוד אקבץ עליו לנקבציו", ובבניין בית המקדש וביאת משיח צדקנו, אמן כן יהי רצון.

(ביאור הליקוטים, תורה קנה. וכן בסוף הספר בהשמטות מרבי שלמה ווקסלר)

ביאור הליקוטים, תורה כ'.

למען שמו באהבה

פרשת פרה מדברת על הטהרה מטומאת מת שנעשית על ידי אפר פרה אדומה. בהפטרה אנחנו קוראים, בדומה לה, את פרשת חזרת ישראל לארץ ישראל באחרית הימים וטהרתם על ידי הזאות "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם".

ובאמת, מי שמתבונן רואה כי בהפטרה, המובאת מספר יחזקאל (פרק לו) מתואר בפרטי פרטים מצבנו כיום וההמשך שאנו מקווים ומייחלים לו. בהתחלה מתואר כיצד בעקבות החטאים של שפיכות דמים ועבודה זרה "על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליה טימאוה" הפיץ הקדוש ברוך הוא את עם ישראל בגויים ובארצות רחוקות. לאחר מכן כתוב כי הקדוש ברוך הוא עושה למען שמו הגדול (ולא מחמת שעשו ישראל תשובה, כמבואר בפירוש בפסוקים) ולוקח אותנו מן הגויים ממש כפי שאנחנו, טרם חזרנו בתשובה, מקבץ אותנו לארץ ישראל.

לאחר שהגענו לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא זורק עלינו מים טהורים  וחמטהר אותנו מהטומאה ומהעבודה זרה ונותן בנו רוח חדשה ולב חדש – לב בשר במקום לב האבן, וכך גורם לנו ללכת בחוקותיו ולשמור ולקיים את מצוותיו. בעצם, הקדוש ברוך הוא מושיע אותנו לא רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית, כמו שמבואר בפסוקים.

"והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד", ואז יאמרו בגויים שהקדוש ברוך הוא קיים את הבטחתו לישראל, כי הרי כיצד יתכן שהארץ שהייתה שוממה, הפכה לגן עדן? והערים החרבות, הנשמות והנהרסות, בצורות ישבו? אלא שכל הטוב והחסד הזה הוא מאתו יתברך.

נראה שאין צורך להכביר במילים איך נבואה זאת מתקיימת בנו במוחש ממש, אחד לאחד. עלינו לארץ ישראל כאשר המצב הרוחני, ובפרט של העולים לארץ ("הציונים") היה ירוד מאוד. הנה היום, לאט לאט אנחנו רואים כיצד הקדוש ברוך הוא זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו, וגלי התשובה שוטפים בעוז. דבר זה נעשה כמבואר בפסוקים, שה' נותן את רוחו בקרבנו כמן נבואות קטנות שבאות אפילו לאנשים שעדיין לא שמרו תורה ומצוות וגרמו להם לקבל על עצמם עול תורה ומצוות.

וכן תורת ברסלב שמתפשטת ומתרחבת ובכך מגיעה ללבבות רבים רבים מישראל ומקרבת אותם לעבודת ה', כידוע וכמפורסם. שזה מרומז בפסוק: "והסרתי את לב האבן ממבשרכם ונתתי לכם לב בשר", ואמרו על כך חז"ל: "אל תקרי לב בשר אלא לב בסר" שזה אותיות ברס-לב.

והנה כל השפע והטוב הגדול הזה שמבואר בפסוקים, בא אלינו ללא זכויותנו ומעשינו הטובים, כמו שאומר הפסוק שם: "לא למענכם אני עושה, בושו והיכלמו מדרככם בית ישראל", וחשוב לשים לב לכך, שכן לפעמים אנחנו לא מאמינים שמגיע לנו ולכן איננו לוקחים את מה שה' יתברך שם לנו בתוך הידיים. כמו בחטא המרגלים וגם בדורנו, אחרי כל ישועת ה' שעשה לנו במלחמותינו ובפרט במלחמת ששת הימים, חטאו ומסרו מאדמת ארץ ישראל למחבלים ה"י, מכיוון שלא סמכו על ה' ובישועתו שכמבואר כאן, לא תלויה כלל במעשינו אלא נעשית למען שמו הגדול.

ה' יתברך יקיים בנו את כל הנחמות הכתובות כאן ובכל התנ"ך ונזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון ובשכינתו בתוכנו, אמן כן יהי רצון.

ויקרא

כוח האמונה ואריכות אפיים

ארץ ישראל נתברכה בכך שכל היושב בה דומה כמי שיש לו אלוה, דבר זה מתבטא בכך שכל היושב בה חדור אמונה בה'. כתוב שמשה רבנו ראה בארץ ישראל את מידת "ארך אפיים" ולכן נתאווה לבוא ולשכון בה. והוא הוא, שמשה רבנו ראה שמגודל כוח האמונה שיש בארץ ישראל אפשר לעבור על כל המכשולים ועל כל המניעות וההפרעות ובפרט על כל מניעות המוח, שהן הייאוש והחולשה שבאים לאדם מחמת החטא, והן עיקר המניעה.

כאמור, כוח זה מגיע מתוך האמונה, שהאדם מאמין ש"רחמי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ש"לית רעותא טבא דאתאבד" (זוהר) — אין רצון טוב שנאבד, ושאין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי א, לא), וכמו שאמרו חז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא: פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם (שיר השירים רבה ה, ג).

את עניין זה אנו קוראים בפרשתנו על הקורבנות שהיו מכפרים על עם ישראל. לא כולם היו מביאים את אותו הקורבן: עשיר היה מביא פר ואם אינו יכול, איל. לעומת זאת, עניים הביאו תור או בן יונה, אבל עני מרוד הביא עשירית האיפה קמח ובזה התכפר לו. והעיקר אצל ה' יתברך הוא קורבן העני, כמבואר הרבה בחז"ל שהעני שמקריב, כאילו מקריב את נפשו, וזה הכי חביב אצל ה' יתברך.

בזמננו התפילה היא במקום הבאת הקורבנות, כמו שכתוב: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ואמרו רבותינו: "אין אני מבקש מכם אלא דברים". גם את תפילת העני מחבב הקדוש ברוך הוא יותר מכל התפילות, כמבואר באריכות בזוהר הקדוש על הפסוק: "תפילה לעני כי יעטוף", כמה יקרה וחשובה אצל ה' יתברך תפילת העני. וצריך לדעת שאין הכוונה לעני דווקא בחומריות או בכסף, אלא העיקר על העני האמתי, ש"אין עני אלא מן הדעת", על אדם שהוא בתכלית הריחוק מה' יתברך – דווקא ממנו ה' יתברך מקבל תענוג כששב אליו אפילו כחוט השערה, שכן אין אפילו רצון טוב אחד שנאבד וכל שכן אנחה או דיבור של תפילה לה' יתברך.

בחסדי ה' יתברך עלינו, זכינו לחיות כאן בארץ הקודש, ועלינו להתחזק באמונה חזקה שרחמיו של ה' יתברך לא כלו ואנחנו חשובים מאוד אצלו יתברך. כל רצון, כל אנחה, כל דיבור של תפילה, מתקבלים אצל ה' יתברך באהבה וברצון.

נסיים בדברי רבי נתן: "וזה הדבר אי אפשר לגלות בפירוש עד היכן רחמיו וריבוי סליחתו מגיע, רק כל אחד צריך להבין מעצמו שיחוס על עצמו תמיד ואל יתייאש עצמו מן הרחמים…

כי באמת אי אפשר לגלות זה הסוד כי אם ברמז, שיבין האדם בעצמו עד היכן צריך להתחזק, כי אי אפשר בשום אופן לגלות לו בפירוש, כי אם כן תתבטל הבחירה, כי בהכרח שתישאר לו בחירה".

ה' יתברך יזכנו להתעצם באמונה ולשוב לה' יתברך בלב שלם, אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילת מנחה ז, מא-מב)

צו |

צדקה – מנחת עני

ארץ ישראל היא ארץ האחדות, בה עם ישראל זוכה להיות "כאיש אחד בלב אחד", וכמו שכתוב בזוהר הקדוש על הפסוק: "גוי ארץ בארץ", שרק כאשר עם ישראל נמצאים בארץ ישראל, הם גוי אחד, באחדות, מה שאין כן בחוץ לארץ שם הם מפורדים ח"ו.

זה גם תוכן מאמר הגמרא "נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל, שחובלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין, כד). כלומר, בארץ ישראל ישנה נעימות המתבטאת בכך שאחד יכול לקבל את דעתו השונה של חברו. לנעימות הקדושה הזאת השתוקקו ומשתוקקים כל הצדיקים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

כדי לקבל את השפע הקדוש הזה ואת הנעימות הזאת, עלינו להכין כלי, דהיינו לפתוח את לבנו ולתת מעצמנו, ובעיקר לתת מכיסנו. אדם מטבעו קרוב אצל עצמו ודואג תמיד למעמדו ולכבודו, אבל התורה הקדושה מצווה עלינו לתת משלנו לאחרים, לעניים, לבית הכנסת או לבית המדרש ובעזרת ה' בקרוב גם לבית המקדש. נכון, אמנם הקדוש ברוך הוא יכול לעשות שלא יהיו עניים, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן לנו כדי שאנחנו ניתן להם וכך "נצא קצת מעצמנו" ונפתח את לבנו וידינו לתת למישהו אחר. בנתינה זו אנו יוצרים כלי לקבל בו את שפע הקדושה של ארץ ישראל.

אבל גם כאשר אנו נותנים, עלינו לזכור שאנחנו בעצמנו גם כן עניים המקבלים מה' יתברך, שהרי ה' יתברך הוא זה שנותן לנו את הכסף, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא: "מי הקדימני ואשלם" – אדם קובע מזוזה לבית שה' נתן לו, ועורך ברית מילה לבן שה' יתברך נתן לו, וכן הלאה לגבי כל שאר המצוות.

כשאדם נותן מתוך מחשבה כזאת, שהוא עצמו עני, אזי הוא מקיים בשלמות את מצוות הצדקה, שכן בכך הוא זוכה במעלה של מנחת עני, עליה כתוב: "נפש כי תקריב מנחה". וכותב רש"י: "אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו נפשו הוא מקריב". גם דוד המלך, אף על פי שהיה מלך וכמובן עשיר, כשהתנדב לבית המקדש, אמר: "ואני בעניי הכינותי לבית ה' כסף וזהב" (דברי הימים א, כב).

מה שאין כן כאשר האדם נותן בשביל להתכבד, אף שעדיין הנתינה היא חשובה ויש בזה מצווה גדולה, בכל זאת אין בה שלמות, ואז גם הכלי שנוצר אינו שלם ולא יכול לקבל את השפעת הנועם של ארץ ישראל.

אם כן, עלינו להתפלל תמיד לה' יתברך שיזכנו לתת צדקה לדברים שבקדושה, לעניים הגונים, תלמידי חכמים עובדי ה', ושתהיה כוונתנו טהורה לשם שמיים, כי כבר אמרו חז"ל: "לא כל הרוצה לקפוץ וליתן צדקה זוכה, שנאמר: 'מה יקר חסדך אלוקים'", (סוכה מט:), שכן גדולה צדקה עד ששקולה כנגד כל התורה כולה.

ה' יתברך יזכנו לתת צדקה לדברים שבקדושה, לתלמידי חכמים ולעובדי ה' באמת, מתוך מחשבות זכות וטהורות, ועל ידי זה נזכה להכין כלי לשפע הקדושה והנעימות של ארץ ישראל ונזכה לחזות בנועם ה', אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילת מנחה ו, ד)

פסח |

ניצוצות של ניצחון

כבר בתחילת שליחותו של משה רבנו לגאול את עם ישראל, כשהקדוש ברוך הוא נגלה אליו בסנה, אמר לו ה' יתברך: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחיתי והאמורי והפירזי והחיווי והיבוסי". מכאן שמטרת יציאת מצרים הייתה לעלות לארץ ישראל.

גם בהמשך, בפרשת "וארא" בה הקדוש ברוך הוא שולח את משה לדבר אל בני ישראל, הקדוש ברוך הוא אומר לו לומר להם: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… והצלתי אתכם… וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". שוב אנו רואים כי מטרת יציאת מצרים היא העלייה לארץ ישראל.

למעשה, מהותה של הגלות היא ישיבתם של עם ישראל בחוץ לארץ, ומהותה של הגאולה היא כאשר עם ישראל שב לארץ ישראל. ובלשונו הקדושה של רבי נתן: "והכלל שעיקר הגלות היא הגלות וההתרחקות מארץ ישראל, שהיא כלל הקדושה".

וכמו בכלליות לגבי כל עם ישראל, כך גם בפרטיות לגבי כל אחד ואחד – עיקר המלחמה היא לבוא לארץ ישראל! וכל מי שרוצה להיות איש ישראלי, שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי ארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן, כ). כמו כן אמר רבנו הקדוש שהעיקר שזוכה האדם לנצח את המלחמה, הוא כשהוא בא לארץ ישראל. (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה, ד). כלומר, אם אנו רוצים "לנצח", לבחור בקביעות בטוב ובקדושה ולסלק את כל ההפרעות מעלינו, עלינו פשוט לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

ויש להבין – הלא גם בארץ ישראל איננו מושלמים ועדיין יש לנו עבודה רבה – לכונן מלכות בית דוד, להכרית עבודה זרה מארצנו, לבנות את בית המקדש ועוד, וכן במישור הפרטי – יש לכל אחד ואחד עבודה רבה עדי יגיע לתיקונו ולשלמותו. אם כן, במה מתבטא ניצחון המלחמה שקורה דווקא בארץ ישראל?

התשובה היא שישנם שני תהליכים אותם עלינו לעבור בדרך לשלמות. התהליך הראשון הוא "עבודת הבירורים" שפירושה להוציא את כל הטוב הנמצא בטומאה, לברר את הטוב מהרע. שהרי בכל שקר יש טיפת אמת המחייה אותו, וכן בכל טומאה יש צד של קדושה המחייה אותה, ותפקידנו להוציא ולגאול את האמת והקדושה מתוך השקר והטומאה. לדוגמה – על ידי גיור גרים מבררים את הטוב מהרע שבאומות העולם. ממש כך, כשעולים לארץ ישראל – ממיתים את כל הרע שיש בעולם, שכן מוציאים מתוך הגלות את כל הטוב, את כל הניצוצות, ומושכים ומעלים אותם אל הקודש. וזהו ניצחון עצום לקדושה, שהרי אזי לטומאה לא נשארת חיות וממילא היא מתפוגגת.

אם כן, כשאדם עלה לארץ ישראל הוא כבר בתוך הקדושה ואינו נותן עוד כוח לטומאה ולרע שבחוץ לארץ, וכמו שאמרו חז"ל: "ישראל שבחוץ לארץ, עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (זוהר הקדוש). כלומר, כשעם ישראל מתגוררים בחוץ לארץ, אפילו אם הם בטהרה, הם נותנים כוח לעבודה זרה. וכמו שאמר דוד המלך כשנתגרש לחוץ לארץ: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוקים אחרים", ולכן "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" ח"ו, ו"הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה".

כשנגמור את התהליך הזה, נתחיל את התהליך הבא, והוא שלמותנו הכללית והפרטית. דהיינו, שלמות התיקון של כל אחד ואחד, שהיא לזכות לקיים את כל תרי"ג מצוות, ללמוד את כל חלקי הפרד"ס, לעשות את השליחות המיוחדת שלנו וכן הלאה. ואכן, מי שכבר נמצא בארץ ישראל, זכה "לנצח את המלחמה" ולהעלות את הניצוצות מהטומאה, וכעת עיקר עבודתו היא להשלים ולתקן עצמו בשלמות.

ה' יתברך יזכנו לעבדו בלבב שלם בארץ ישראל, יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו ונזכה לתקן עולם במלכות שדי במהרה בימינו, אמן.

שמיני |

עיקר הכבוד – ירושת הארץ

בפרשתנו מסופר על הקמת המשכן וחנוכתו. אפשר לתאר לעצמנו את השמחה הגדולה שהייתה לעם ישראל מהכבוד הגדול שנתן לנו ה' יתברך, בכך שהוא יתברך שוכן בתוכנו ורוצה בעבודתנו. והנה, בתוך השמחה והכבוד הגדול – לקח ה' יתברך את נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו הגדולים והמובחרים שבעם ישראל. משה רבנו מסביר לאהרן אביהם את הסיבה למותם: "הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ומפרש רש"י שמשה רבנו אמר לאהרן: ידעתי שהקדוש ברוך הוא יתכבד על ידי שימות מישהו מקרוביו, מהצדיקים. אך חשבתי שיהיה זה או אני או אתה. עכשיו כשאני רואה שזה הם, אני מבין שהם גדולים ממני וממך. שעל ידי שרואים שה' יתברך עושה דין בצדיקים גדולים, נבהל האדם על עצמו ממידת הדין. ויש להבין – מדוע היה צריך שמישהו ימות, ובפרט שני צדיקים נוראים כאלו, בשביל שיתכבד ה' יתברך?

מבאר רבי נתן שאותו זמן היה בעצם שעה גדולה מאד והקדוש ברוך הוא הגדיל את הכבוד של הקדושה, כבודם של ישראל, בתור עם קדוש מיוחד לה'. אבל עם ישראל צריכים להיות מוכנים לקבל את הכבוד הזה, ובאותו זמן עדיין לא תיקנו בשלמות את חטא העגל ולא יכלו לקבל את הכבוד שה' נתן להם בשלמות. ובמקום שיתברכו מהכבוד, דווקא ממנו נפגעו ומתו נדב ואביהוא, ונתכבד ה' יתברך במקום על ידי חסד, על ידי דין (ליקוטי הלכות, החובל בחבירו ג, כוח).

אותו הדבר רואים גם בהפטרה של פרשה זו. בזמן שדוד המלך ע"ה רצה להחזיר את ארון ברית ה' ממחנה פלישתים למקומו, גם אז הייתה שעה המוכשרת לכבוד לקדושה, אך באותה שעה מת עוזה, מנושאי הארון.

כמו כן, לפני שמצא דוד המלך את מקום בית המקדש, ששם עיקר גילוי כבוד ה' יתברך, גם כן נפלו רבים מישראל במגיפה ובגזירות תלמידי חכמים. שכידוע הייתה אז שנת פקידה לגאולה כמבואר בזוהר הקדוש, שגם כן מתו רבים מישראל. וכן תמיד לעולם, שכאשר הקדוש ברוך הוא מוריד כבוד לקדושה ואין מספיק הכנה ומוכנות למטה מצד ישראל, אזי ח"ו מסתלקים רבים משונאי ישראל.

מבאר רבי נתן שכן הדבר יהיה גם בשביל קיבוץ גלויות – שהקדוש ברוך הוא יוריד כבוד גדול לעם ישראל ולקדושה, ועל ידי זה נתקבץ לציון, לירושלים ולארץ ישראל. וקיבוץ הגלויות, אם אמנם שלא נשלם עדיין – ווודאי התחיל. ולצערנו מכיוון שלא הייתה מוכנות מספיקה מצדנו, על כן קודם לזה נספו רבים, צדיקים וקדושים על קידוש ה' בשואה, הי"ד. וזהו מפני שירד כבוד גדול לקדושה ולעם ישראל, ולא זכינו לקבלו כראוי, שעיקר הכבוד הוא ירושת ארץ ישראל וירושלים, וכמו במציאת מקום המקדש כנ"ל. אך לבסוף אכן זכינו והתחילה ירושת הארץ לאחר השואה האיומה רח"ל.

ויהי רצון שנזכה לגאולה השלמה, לכבוד דקדושה על ידי חסדים, ונהיה ראויים לו "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" בטוב הנגלה והנראה לעין. אמן.

תזריע מצורע |

נחלת ה' – בנים

ארץ ישראל היא סגולה לבנים, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: לך לך מארצך לארץ ישראל ושם תזכה לבנים (ראש השנה טז:).

הסיבה לכך היא שהעובר הנמצא בבטן אימו מוקף כולו כמו בתוך סוכה, כמו שאמר דוד המלך: "בגידים ועצמות תסוככני". המצווה שדומה למצב זה היא מצוות ארץ ישראל, שבה אדם מוקף כולו במצווה.

מצווה נוספת בה מקיימים עניין זה היא התפילה בכוח, בה האדם מכניס את כל כוחו באותיות ובכוונת המילים, כמו שכתוב: "כל עצמותיי תאמרנה", ואז גם כל כוחו ואיבריו של האדם, הם בתוך התפילה.

ואכן ישנו קשר עמוק בין מצוות סוכה לבין תפילה בכוח וארץ ישראל, שכן כאשר אדם מתפלל בכוח, הוא משתמש בכוח שבו נברא העולם מאחר והעולם נברא בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: "בדבר ה' שמיים נעשו". וכאשר האדם מתפלל, הקדוש ברוך הוא שם את דיבורו בפי האדם "ואשים דברי בפיך", כי הם עצמם דברי ה' והם כוח מעשיו. ומכאן שבתפילה מתעורר כוח דיבורו של ה' יתברך כבבריאת העולם. דיבורים אלו הם בחינה של חסד, "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

כידוע מהזוהר הקדוש, גם הסוכה עצמה רומזת לחסד, כאילו הקדוש ברוך הוא מחבק אותנו ביד ימינו "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". וזהו גם פירוש הפסוק שהבאנו לעיל: "ואשים דברי בפיך" – זוהי תפילה בכוח "ובצל ידי כיסיתיך" – זוהי מצוות סוכה.

מה, אם כן, הקשר של התפילה בכוח ושל הסוכה – לארץ ישראל?

זכותנו על ארץ ישראל נובעת מכך שה' יתברך הוא שברא את העולם – ברצונו נתן את ארץ ישראל לעכו"ם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, לעם ישראל. ה' יתברך הודיענו זאת בכך שסיפר לנו על בריאת העולם בתורה, כמו שכתוב: "כוח מעשיו הגיד לעמו" – מדוע הקדוש ברוך הוא מספר לנו על בריאת העולם? "לתת להם נחלת גויים". בפסוק זה, המילה "כוח" מרמזת על כ"ח האותיות בהן ברא ה' יתברך את עולמו, המצטרפות לאותו ה"כוח" שנמצא בתפילה, וכן ל"כוח" שנמצא בסוכה.

וזוהי כוונת הפסוק: "הנה נחלת ה' בנים, שכר פרי הבטן". הנה נחלת ה' – מי שנמצא בארץ ישראל, זוכה לבנים. וזהו שכר פרי הבטן – שכר על הקדושה שנמצאת בסוכה, כמו שכתוב: "תסוכני בבטן אמי", שזוהי קדושת הכוח שבו נברא העולם, קדושה שמקיפה את כל העולם ואת כל האדם.

ה' יתברך יזכנו לגלות את קדושת ארץ ישראל, לשאוב מלא חפניים מקדושתה ולהתפלל באווירה הקדוש. ויעלו תפילותינו בשער השמיים הנמצא בה ונזכה לחיבוק יד ימינו של ה' יתברך בביאת משיח במהרה בימינו, אמן.

(ליקוטי מוהר"ן מא, מח).

אחרי מות – קדושים |

ארץ אוכלת יושביה

בפרשתנו אנו מוזהרים על פרישות מעריות וקדושת הברית. התורה הקדושה מזהירה אותנו כי מחמת הדברים האלה, הקיאה ארץ ישראל את עמי כנען ממנה, שכן הם טימאו את הארץ. על כן עלינו להיזהר שלא לעבור גם אנחנו בעבירות אלה, שלא תקיא הארץ אותנו ח"ו. על עניין זה רש"י מביא משל לבן מלך הרגיל במעדנים, באוכל נקי וטרי. אילו יאכילוהו דבר מאוס, אין עומד במעיו אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

"ומכלל לא אתה שומע הן" – כאשר יושבים ישראל על אדמתם וכוונתם ורצונם להתקדש בקדושתה ושמחים בישיבתם בה, אזי הם כביכול נאכלים על ידה ונהפכים למהותה הקדושה. ממש כשם שהמאכלים שאדם אוכל, נהפכים לחלק מדמו ובשרו, כך ארץ ישראל "אוכלת" אותנו ואנו נהפכים למהותה הקדושה. אך כאשר ח"ו העבירות מתרבות, הרי שבשבילה זהו אוכל מקולקל והיא מקיאה אותנו (ליקוטי מוהר"ן, קכט).

כמו כן, בכוחה של ארץ ישראל לכפר עוונות, כמו שכתוב: "וכיפר אדמתו עמו" (ליקוטי הלכות, אפותקי ה, לה), והיושבים בה אין בהם עוונות, כמו שכתוב: "העם היושב בה נשוא עוון", "כל הנקבר בה כאילו נקבר תחת המזבח", ו"כל ההולך בה ארבע אמות, הרי הוא בן העולם הבא".

בימינו רואים זאת בחוש ממש, לאחר כמאתיים שנים מתחילת תנועת ההשכלה שהפילה חללים רבים ולכאורה היה נראה אז שאין מפלט. ואפילו בבני עדות המזרח שמאז ומעולם שמרו על אמונתם בשלמות ובתמימות, התחילו לעשות שמות והקימו בתי ספר "אליאנס" במרוקו ופרס ועוד, וכל מטרתם הייתה להעביר על דת, כידוע וכמפורסם. והנה בחסדי ה' יתברך, בדור האחרון חזרנו לארצנו. אמנם כאשר קמה מדינת ישראל מצב שמירת התורה והמצוות היה דל מאוד, והנהיגו אותנו דווקא אותם אלו שאינם שומרים תורה ומצוות שעשו כל שלאל ידם על מנת להעביר על דת והיו בטוחים שמאז כן עתה וכמו שגברה ידם בחוץ לארץ כן גם בארץ ישראל לא יישאר מאומה מציבור שומרי התורה.

אך לא כן היה, שארץ ישראל אינה כחוץ לארץ. קדושת ארץ ישראל אוכלת את יושביה וברוך ה' מיום ליום גובר קול התורה והקדושה בארץ ישראל, בכמות ובאיכות, מתרבים חיילים לתורה ולקדושה והצמא לדבר ה' הולך וגובר. "והיה כל הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו".

ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מאתנו והשיבנו לארץ הקדושה, ארץ חיינו אשר היא ביתנו האמתי ורק בה מתגלה אלינו ה' יתברך באהבה ומשפיע עלינו שפע גשמי ורוחני. כן ימשיך להרבות חסדו עמנו, חסד חינם, ותיגלה ותראה מלכותו עלינו מהרה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קדשנו ותפארנו.

בס"ד

אמור |

שמירת וקדושת הברית

כשהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, הוא כרת איתו על כך ברית, כמו שכתוב: "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני". הברית היא ברית המילה שבזכותה אנו זוכים לארץ ישראל, כמו שכתב המהר"ל שכשם שהארץ היא קדושה ונבדלת משאר ארצות, כך גם עם ישראל צריך להיות קדוש ונבדל משאר האומות על ידי המילה, שמבדילה אותנו מהאומות ומקדשת אותנו (נתיבות עולם א, נתיב העבודה, יח).

מסיבה זו, לפני שנכנסו עם ישראל לכבוש את ארץ ישראל בימי יהושע, אמר להם יהושע: "כסבורים אתם לירש את הארץ כשאתם ערלים", ולכן מל אותם בכניסתם לארץ, כמו שכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע אותם".

הערלה, אותה מלים ביום השמיני, רומזת לשבעת עממי כנען ששלטו בארץ ישראל קודם שנכבשה על ידי עם ישראל. לכן הוזהרנו שלא לעבור על אזהרות וציוויי העריות, שכן אז ח"ו תקיא אותנו הארץ מתוכה, מכיוון שכיבוש הארץ ויישובה תלוי בשמירת הברית. וזה מה שאומר הזוהר הקדוש שאחיזת ישמעאל בארץ ישראל בזמן הגלות ובאחרית הימים, וכל מה שיעכבו את ישראל לשוב לארצם ולהתיישב בה, היא מכיוון שהם נימולים (אבל אין זה לאורך זמן משום שאינם נימולים כראוי, כי אינם פורעים ו"המל ולא פרע כאילו לא מל"; פרשת וארא קכח רב, רג; חלק ב לב, א).

משום כך כשיצאנו ממצרים, ובכל שנה ושנה, אנו אוכלים מצה ונזהרים מחמץ שכן החמץ רומז למחשבות פגומות ולפגם הברית, והמצה רומזת למחלוקת ולמריבה שהצדיקים עושים עם הס"א, עם המחשבות הפסולות עליהן מרמז החמץ. ובזכות זה נזכה לעלות לארץ ישראל, לכבוש אותה ולהתיישב בה.

אומר הזוהר הקדוש (פנחס, רנס) על הפסוק: "גער חית קנה" (תהלים, סח) שאנחנו צריכים לשבר, "גער", את אות חי"ת, "חית", ולעשות ממנה ה"א, על ידי שנשבור את ה"קנה" של האות חי"ת, וכך נעשה מאותיות חמץ, אותיות מצה. כיצד "שוברים" את הקנה? על ידי שהאדם שומר את מוחו שלא יחמיץ במחשבות טמאות, שכן בקדושה ה"קנה" הוא "קנה חכמה, קנה בינה" ובטומאה ה"קנה" הוא המחשבות הטמאות, שהן כקנה שצריך לשברו. כותב הזוהר הקדוש שאם אכן מקיימים זאת, זוכים להכניע את עשיו וישמעאל שלא ישלטו בארץ הקדושה, וזוכים לביאת משיח צדקנו (ליקוטי מוהר"ן ה, ד).

לכן מיד אחרי חג ראשון של פסח אנו מתחילים לספור את ספירת העומר, שגם בה עיקר העניין הוא שמירת הברית. כי מיד אחרי פסח אנו מתחילים להיטהר מזוהמת מצרים ומכינים את עצמנו לקבל בשבועות את הדעת הקדושה של התורה, כנגד פגם הברית שהוא פגם הדעת. לקראת קבלה זו עלינו להתקדש ביותר, כמו משה רבנו שהיה בפרישות כדי לקבל ולתת לנו את התורה (ליקוטי הלכות, תפילין ו, לב).

אם כן, נמצא שבשביל לכבוש את ארץ ישראל, ליישב אותה ולהתקיים בה, עלינו לשמור את עצמנו מאוד שלא נבוא לפגם הברית. ועיקר השמירה היא על המחשבות שיהיו בקדושה וטהרה. הזמן המסוגל לזה הוא מפסח ועד שבועות, שאז נטהרים מזוהמת מצרים, פגם הברית, וזוכים להתקדש מיום ליום עד לחג השבועות, חג מתן תורתנו, בו אנו זוכים לדעת הקדושה של התורה על ידה כובשים ומיישבים את ארץ ישראל בשלמות.

ה' יתברך יזכנו להינצל מזוהמת מצרים ולקדש עצמנו בקדושתו עדי "ובא לציון גואל" וירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

בהר |

היובל

כל העולם לא נברא אלא לכבודו של ה' יתברך, כמו שאומר הפסוק: "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא עולמות כדי לגלות כבודו יתברך, ראה שלגודל עוצם אור כבודו יתברך, אי אפשר לגלות כבודו כי אם על ידי מסכים רבים מאוד שיסתירו את האור בכדי שיהיה אפשר לסבול אותו. כמו שאי אפשר להסתכל באור השמש מחמת אורה החזק כי אם על ידי משקפיים מיוחדים. לכן ברא ה' יתברך את העולם הזה, שהוא גשמי מאוד, ובפרט את העפר שהוא חומר עב ומגושם בתכלית הגשמיות.

דווקא על ידי גשמיות זאת, אנחנו יכולים לגלות כבודו יתברך. כי בלא זה היה בלתי אפשרי לגלות כבוד ה' מחמת גודל האור. וזה מה שכתוב "כי מלא כל הארץ כבודו", וכן "וימלא כבודו את כל הארץ", שדווקא בארץ הגשמית נמצא כבודו של ה' יתברך.

גם האדם, שבעיקר על ידו מתגלה כבוד ה' יתברך, נעשה מעפר הארץ. הסיבה לכך דומה – נשמת האדם נמשכת ממקום עליון ונורא מאוד, חלק אלוה ממעל ממש. ואי אפשר היה לסבול אור כזה בשום עולם, רק כאן בעולם הגשמי, בגוף שהוא עפר מן האדמה.

כל אדם לפי חלקו בגילוי כבוד ה' יתברך, כך יש לו קרקע בארץ ישראל, כי אפילו אם אינו צדיק – מאחר שהוא מזרע ישראל בווודאי נפשו מושרשת בתורה ובצדיק יסוד עולם, ובפרט שכל אחד מישראל יש לו איזה חלק בתורה, אפילו עם הארץ, על ידי המצוות והנקודות הטובות שנמצאות בו. ובזכות זה זוכה שיש לו איזה חלק בארץ ישראל, לפי מעשיו. וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל: "כל מי שאין לו קרקע, אינו אדם" (יבמות, סג.) ומשם נמשך לאדם גם כל ממונו ועשירותו (קרקע ומטלטלים, שגם הם כלולים בקרקע כי כולם באים מהעפר וניזונים ממנו).

השורש להשפעות אלו הוא החלק שיש לאדם בגילוי כבוד ה' יתברך בארץ, וזה תלוי במעשי האדם כמו שכתוב: "וצדיקים יירשו ארץ" שעל ידי נקודת הצדיק שיש בכל אחד, כן זוכה לכבוש חלק בארץ ישראל. והנה האדם כלול מנשמה שירדה לגוף הגשמי כדי שנוכל לסבול אורה, ומנפש – שהיא גשמית יותר יחסית לנשמה ויותר קשורה לעולם הזה ולנכסי האדם. ואפילו אחרי הסתלקות האדם, הנפש נשארת בעולם הזה וקשורה לנכסיו ולקרקעותיו, כמו שכתוב: "להקים שם המת על נחלתו", כי עדיין יש קשר ביניהם משום ששניהם קיימים כדי לגלות כבודו יתברך בעולם, והנפש מגלה את הכבוד ומחייה את הקרקע על ידי כן. הרוח היא המקשרת בין הנשמה לנפש, והיא שורש ופנימיות לנפש.

לפי זאת מובנת הסיבה לכך שהארץ לא נמכרת לצמיתות אלא רק עד היובל, שכן פנימיות מקורם ושרשם של הקרקעות בארץ ישראל היא מהנפשות, ולכן אי אפשר למכרם לגמרי ביחד עם פנימיותם, שזו נפשו של בעל הקרקע, אלא רק עד היובל שלאחריו הקרקע חוזרת לבעליה.

מסיבה זו בשנת היובל תוקעים בשופר– שאז חוזרות הקרקעות לבעליהן. תקיעה זו רומזת לרוח שהיא פנימיות הנפש ועל ידה הכול חוזר לשרשו. שכן באדם יש קול, ודיבור בקול הוא הרוח שהיא שורש לנפש, שהיא הדיבור. ובשופר יש רק קול, בלי דיבור – אם כן דבר זה רומז על הרוח.

ה' יתברך יזכנו שכל העולם יתנהג כסדר וישבו ישראל על אדמתם השייכת להם לפי שורש נשמתם ושכבשו אותה בכח מעשיהם הטובים, ויחזור היובל לנהוג ונזכה לגילוי כבוד ה' יתברך בעולם "וימלא כבודו את כל הארץ", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אמן.

בחוקותי |

אולך אתכם קוממיות

בעזרת ה' יתברך ובשבח והודיה השבוע נציין את ניצחון עם ישראל על אויביו וכיבוש ארץ ישראל שנעשה במלחמת ששת הימים, מלחמה שכידוע וכמפורסם הייתה ממש למעלה מגדר הטבע והצלחתה הייתה בנסי נסים ממש.

ניצחון זה הוא קיום הבטחת ה' יתברך לעם ישראל כפי שנכתבה בפרשת "ניצבים": "ושב ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך". וכן הוא גם כן בפרשתנו, פרשת "בחוקותי": "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". בפסוקים אלו מבטיח לנו הקדוש ברוך הוא כי הוא ישבור עול הגויים מעל צווארנו ויולך אותנו בקוממיות, בקומה זקופה (כפירוש רשי") ללכת ולכבוש את ארץ ישראל.

וזהו ממש מה שקרה איתנו עכשיו, באחרית הימים "עקבתא דמשיחא", שאחר השואה האיומה במהלכה היו עם ישראל ממש תחת מוטות עולם של הגויים האכזרים, חמל ה' יתברך על עמו ושבר מוטות עולם מעל צווארנו ונתן בנו עוז ועקשנות לעלות לארץ ישראל. כי גם על עצם העלייה היו מניעות רבות מצד הבריטים ומדיניות הספר הלבן, ועוד שלכאורה הייתה אפשרות ליהודים ללכת למדינות מפותחות יותר כדוגמת ארצות הברית ודומותיה, אך עם ישראל עלו בעקשנות לארץ ישראל וכנגד השכל לגמרי – נלחמו נגד ששה צבאות חזקים, מיומנים ומנוסים מהם בעזות. וכן במלחמת ששת הימים, ישראל היא זו שפתחה במלחמה, שגם זהו מהלך המורה על העזות שהייתה בנו, ובזכות זה ב"ה ניצחנו.

ואלו הם ממש דברי רש"י הנ"ל, ש"אולך אתכם קוממיות" הכוונה לקומה זקופה.

על דברי רש"י אלה כותב רבי נתן:

"כי זה המקרא נאמר לעניין ארץ ישראל, שלשם היו הולכין ישראל, כי כל ההליכות והדרכים והנסיעות של ישראל וכל המלחמות והכבישות הכל היה לילך ולכבוש ארץ ישראל, כמובן ומבואר בסיפורי כל התורה כולה. וזהו: 'ואולך אתכם קוממיות', דהיינו בקומה זקופה, בחינת עזות ועקשנות שעומדין זקופין בעקשנות גדול לנצח המלחמה ולילך ולבוא לארץ ישראל, שזה היה עיקר תכלית יציאת מצרים. כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל לנצח מלחמה זאת שהיא עיקר כלל כל המלחמות של איש הישראלי, כי אם על ידי עקשנות גדול מאוד, בחינת 'ואולך אתכם קוממיות'. בחינת 'ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו' במהרה בימינו, אמן".

(אורח חיים, ברכת המזון ד, יג-יד)

ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם", ונזכה שה' יתברך ייתן בנו עזות ועקשנות לקיים את כל דברי התורה בשלמות "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך", ונזכה לשבת בשמחה ובנחת בכל מרחבי ארץ ישראל ויבנה בית המקדש ויתגלה משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

במדבר | חג שבועות

לקבל את התורה מחדש

"וייתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". פסוק זה, הנכתב בתהלים, מלמד אותנו כי הכוח לכבוש את ארץ ישראל טמון בעיקר בדבר אחד – כוח התורה הקדושה. בכוחה אנו מגלים לכל באי עולם כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם – ברצונו נתן לגויים את ארץ ישראל וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, לעם ישראל.

במדרש מסופר כי כאשר היו יעקב ועשו בבטנה של רבקה אמנו, נלחמו זה בזה. לבסוף נטל יעקב את העולם הבא, ועשו את העולם הזה. מסיבה זו הצליח עשו לרמות את יצחק אבינו ולהראות לו כאילו הוא נותן לצדיקים את כל הטובה הגשמית שבאה אליו. לכן יצחק אבינו רצה לברך אותנו בהצלחה. אכן, בסופו של דבר נאמר לעשו "על חרבך תחיה", "ומשמני הארץ מושבך".

המצב המתוקן היה שעשו היה עובד ונותן ליעקב את פרנסתו בריווח על מנת שישב על לימוד ועסק התורה הקדושה בנחת. כמו כן, עשו היה צריך להילחם עבורנו ולהוריש עבורנו את הארץ, והכול בכוח חרבו. כי כל ענייני הגשמיות היו מוטלים עליו. אמנם, מאחר ועשו לא עשה כך, רבקה אמנו אמרה ליעקב לקחת את הברכות.

יעקב באמת התברך להיות גביר לעשו, אך זה בתנאי שישמרו עם ישראל את התורה הקדושה, ואם לאו – "והיה כאשר תריד" – עשו לוקח את מה שמטבעו מגיע לו, כוח החרב ומשמני הארץ.

אם כן, בכדי לכבוש את הארץ צריכים אנו "לקחת את החרב מאדום". דבר זה נעשה דווקא על ידי שמקבלים את התורה ושומרים את חוקותיה.

במתן תורה עם ישראל זכה לכך ש"פסקה זוהמתן", שהכניעו את היצר כמעט לגמרי, והנה אז באמת היו יכולים ללכת ולכבוש את כל ארץ ישראל בלי כל מאמץ. אמנם לצערנו הרב, כאשר החטיאו הערב רב את ישראל בחטא העגל, נשברו הלוחות הראשונים ובמקום חמישים שערי בינה ניתנו לישראל רק ארבעים ותשעה שערים, ללא השער הנו"ן שהוא כל ביאורי התורה על פי הסוד, שהיו מתגלים לכל ישראל כמו תורה שבנגלה.

חסרון זה הוא שגרם כי ישראל יתעכבו במדבר, וגם כשכבר הגיעו לארץ ישראל – היו צריכים להילחם עליה. לולא זאת, היו הגויים נותנים את ארץ ישראל לעם ישראל, מבלי להילחם עליה כלל וכלל!

המסקנה מדברים אלו נכונה לגבי כל אחד ואחת מאתנו – על ידי שנקבל מחדש את התורה, שנלמד אותה על כל חלקיה: פשט, רמז, דרש ובפרט את חלק הסוד שהוא נשמת התורה והמאור שבה – על ידי זה נכבוש את כל ארץ ישראל בקלות מאויבינו שיפלו לפנינו, וכימי צאתנו ממצרים יראנו ה' יתברך נפלאות. אמן כן יהי רצון.

נשא |

ביד הנביאים אדמה

בפרשתנו אנו קוראים על משה רבנו, שבנבואתו היה שומע את קול ה' מדבר אליו מבין שני הכרובים במשכן באוהל מועד. כי באמת זו מהותו של המשכן – להשכין את ה' יתברך בתוכנו, כמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ודרשו על כך חז"ל: "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם" שהקדוש ברוך הוא שוכן בליבו של כל יהודי ויהודי. וכמו שהייתה שורה שכינה במשכן, כך גם בבית עולמים, בבית המקדש בירושלים, הייתה השכינה שורה ומשם הייתה שופעת על עם ישראל נבואה.

רבנו מבאר שבכוח הנבואה מתגדלת האמונה, האמונה בה' שהוא מנהיג את העולם (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ח). הסיבה הפשוטה היא שהאמונה מתחזקת על ידי שרואים את קיום דברי הנבואה בעולם, כדוגמת נבואתו של משה רבנו במצרים ובקריעת ים סוף, שאחריהן נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

קיים ממד יותר עמוק והוא שבעצם השפעת הנבואה, שהיא כוח הדמיון שבקדושה "וביד הנביאים אדמה" מתבטל כוח הדמיון של הטומאה של היצר הרע, שמצייר את הרע כטוב ואת הטוב לרע. לפי זה, מה שזכו ישראל לאמונה אחרי קריעת ים סוף, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" היה גם בגלל השפעת הנבואה שהייתה שם "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".

שפע הנבואה הוא מארץ ישראל, מירושלים ומבית המקדש. בחוץ לארץ אין נבואה ולכן אנשי ארץ ישראל נקראים כמי שיש לו אלוה, מה שאין כן בחוץ לארץ ששם דומים כמי שאין להם אלוה.

הגמרא שואלת איך זכה יחזקאל לנבואה בחוץ לארץ על נהר כבר, ומתרצת שמכיוון שכבר השיג נבואה בארץ ישראל, יכול היה להמשיך להתנבא גם בחוץ לארץ, שקדושת ארץ ישראל יצאה ותיקנה גם את האוויר הטמא של חוץ לארץ. רבי נתן מבאר שגם בנבואה שזכו לה בני ישראל על הים, הייתה את אותה הבחינה של קדושת ארץ ישראל היוצאת ומתקנת את הטומאה של חוץ לארץ (ליקוטי הלכות, הלכות כיבוד אב ואם ב, יד).

ומכאן הצער הגדול בחסרון בית המקדש, שכן משנחרב בית המקדש בטלה הנבואה וממילא התגברו הכפירות והאפיקורסות בעולם, והחושך יכסה ארץ וערפל לאומים (שם, הלכות כיבוד רבו, ג). אבל זאת שהובטחנו "אשיב אל לבו" (יואל, ג) שקודם ביאת משיח צדקנו ישפוך ה' רוח נבואה "ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". וכאמור, כל זאת קודם ביאת המשיח וסמוך לו, כמבואר באיגרת תימן לרבנו הרמב"ם, שכתב "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח, שנאמר 'ונבאו בניכם ובנותיכם'". ועל ידי זה נזכה לאמונה בשלמות ויקוים בנו "תבואי תשורי מראש אמנה" אמן.

בהעלותך |

כי תפארת עוזמו אתה

איתא בדברי רבנו הקדוש שבעבודת ה' צריכים להיות עקשן גדול. ובאמת מי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול. כי על כל אחד עוברים עליות וירידות וצריך להיות עקשן שלא להתייאש ולעזוב את מה שהתחיל בעבודת ה' (ליקוטי מוהר"ן ב, מח).

ה' יתברך מתפאר בעם ישראל במה שהם מתחזקים בעזות ועקשנות, שאפילו שמפיל אותם היצר הרע בכל מיני דרכים, הם מתחזקים בכל פעם וממשיכים. וזה מה שכתוב: "תנו עז לאלוקים, על ישראל גאוותו" – שבזכות העוז של עם ישראל שמתחזקים לעבוד את ה', "על ישראל גאוותו" – ה' יתברך מתגאה בהם.

וזה גם מה שאמרו חז"ל: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים" (ביצה, כה). וזו גם לשון הפסוק: "כי תפארת עוזמו אתה", שה' יתברך מתפאר בעוז של עם ישראל, שמתגברים בעקשנות לעבוד אותו.

בפרשתנו אנו קוראים על מעשה המנורה שהיא הייתה עדות שה' יתברך אוהב את עם ישראל, כמו שאמרו רבותינו על נר מערבי, שלעולם לא היה נכבה והוא היה העדות לכל באי עולם כי ה' יתברך משרה את שכינתו בתוכנו, עם ישראל. הסיבה לכך שה' יתברך משרה את שכינתו בתוכנו היא מחמת שהקדוש ברוך הוא מתפאר בנו ורואה בנו דברים טובים. נמצא שהמנורה הראתה את מעלת עם ישראל. לכן גם היו מצויירים עליה גביעים, כפתורים משוקדים ופרחים – שזה מרמז על כל מיני התפארויות שה' יתברך מתפאר בנו, על כל מיני מעלות טובות שיש בישראל.

כמו כן, לכן המנורה נקראת "מקשה זהב" – מקשה מלשון עקשנות, שבזה כאמור מתפאר ה' יתברך ביותר בישראל. וזה גם הלשון בפסוק: "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" – שלכל המעלות זוכים על ידי עקשנות בעבודת ה'.

ובעיקר מה שצריכים עקשנות ועזות גדולות, לעבור על כל המכשולים- הוא לבוא לארץ ישראל. ולנו תושבי ארץ ישראל – לבוא לקדושתה, להתחבר אליה בעבותות אהבה ולא לשמוע למוציאי דיבת הארץ רעה. וכמו שאומר רבי אברהם בן רבי נחמן, שעתה בדורנו זה עיקר הניסיון – לבוא לארץ ישראל ולא לשמוע בקול מוציאי דיבת הארץ רעה, שהם עיקר המונעים מלבוא אליה ולהתחבר לקדושתה, יותר מאשר כל המניעות הגשמיות. וכאמור, את עיקר העזות והעקשנות צריך דווקא בעניין הזה, כי עיקר המלחמה היא לבוא לארץ ישראל ומי שמנצח במלחמה הזאת נקרא "נוצח" (ליקוטימוהר"ן, כ). וממילא מי שניצח את עיקר המלחמה בעקשנותו, בווודאי יזכה להמשיך ולנצח עוד ויזכה להיות איש כשר באמת, אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת המזון, ד יב-יג)

פרשת שלח לך

חיות חדשה

כל העולם נברא לכבודו של הקדוש ברוך הוא, על מנת שהקדוש ברוך הא יתכבד, כמו שאומר הפסוק: "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". האדם, בבחירתו בטוב וברצון ה', מכבד את הקדוש ברוך הוא. ובפרט עם ישראל שהם בניו של ה' יתברך ועיקר כבוד ה' בעולם הוא על ידם בקיום מצוות ה'.

ועוד, שהקדוש ברוך הוא, עם ישראל והתורה – הם אחד, כמו שמבואר בזוהר הקדוש. ולכן כל הכבוד, המלכות והממשלה בעולם צריכים להיות אצל עם ישראל. אם כן נמצאנו למדים שהכבוד הוא דבר גדול מאוד שבגללו נברא העולם כולו.

מסיבה זאת על כל אחד ואחד להיזהר מאוד בכבודו של חברו, שכן כפי שאמרנו – עם ישראל הם כבודו של ה' ובשבילם נברא העולם. כמו כן, צריך להיזהר מאוד בכבוד התורה ובכבוד ה', ודבר זה כולל עניינים רבים, כמו למשל כבוד הצדיקים, כבודה של ארץ ישראל, כבוד ירושלים ובית המקדש שבהם מתגלה כבוד ה'.

אמר רבנו הקדוש שכאשר רוצים לתת לאדם נפש חדשה, חיות חדשה לעבוד איתה את ה' יתברך, שולחים לאדם כבוד על ידי שהוא מקבל כבוד מחברו או שהוא מקבל איזו התמנות, משרה או העלאה בשכר או בתפקיד. וצריך האדם להיזהר ולדעת שהכבוד שנותנים לו הוא בכדי שהוא יכבד בו את ה' יתברך, שהרי לכך נברא העולם. וכאשר ח"ו לא נזהר לכבד בזה את ה' יתברך אז יכול להסתלק על ידי הכבוד הזה, כי לפעמים הכבוד משמש גם בכדי לאסוף נפשות, כמו שכתוב: "וכבוד ה' יאספך".

הסיבה לכך היא שהכבוד הוא השורש של הנפש והוא הסיבה לכל הבריאה. והנפש נמשכת לחזור לשורשה, לכן כל אדם ביום פקודתו נאסף על ידי הכבוד. והצדיקים זוכים שאחרי שהכבוד אוסף אותם הם נדבקים בו, שכן כל חייהם הם עבדו כדי לכבד את ה' ולגרום לאנשים אחרים לכבדו. ולכן מקום קבורתם הוא מקום קדוש ומקום שבו זוכים להתעוררות ולתפילה מעומק הלב, שכן שם זוכים להיכלל בכבוד ה' ולקבל חיות חדשה, נפש חדשה מכבוד ה' יתברך.

והנה ישנן עתים בהן הקדוש ברוך הוא רוצה לפקוד את עמו בפקודת ישועה ורחמים ונותן לנו כבוד, ואז עם ישראל נתון במבחן – שכאשר בא הכבוד, עלינו לשים ליבנו לכך ולהשתמש בו כדי לגלות את מלכות ה' בעולם. אבל לפעמים בעוונה"ר איננו זוכים לכך והכבוד נופל לגויים.

וזה מה שקרה גם כן למרגלים בשעה שעם ישראל יצאו ממצרים על מנת להיכנס לארץ ישראל לבנות את בית המקדש ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – לקבל כבוד גדול! אך אז המרגלים דיברו סרה על ארץ ישראל ובכך פגמו בכבוד ה', שכן בארץ ישראל עיקר כבוד ה' ובה השראת השכינה. דבר זה גרם להם שלא קיבלו את הכבוד לזכות להיות נשיאי ישראל כראוי, אלא אמרו: 'במדבר אנו נשיאים וכאשר ניכנס לארץ ישראל לא נהיה נשיאים, אם כן עדיף שנישאר במדבר…'

לכן אמר להם ה' יתברך: "חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" – יתגלה כבוד ה' ואותם אנשים יאספו על ידי התגלות הכבוד. ואכן עונשם של כל אותו דור שלא השכילו לכבד את ארץ ישראל, את ה' יתברך שנתן להם אותה ושיבח אותה כל כך, הוא שהכבוד עצמו שהיה צריך לבוא אליהם בצורה טובה של ממשלה וכבוד – יאסוף אותם אליו ולא יזכו להיכנס לארץ.

לעומת זאת, יהושע וכלב הלכו לקברי האבות להתפלל וזכו להיכלל בכבוד ה', ואכן הם קיבלו את הכבוד כראוי ולא דאגו כמרגלים לכבוד עצמם אלא צעקו שארץ ישראל היא ארץ טובה וכדאי לעלות אליה ואפשרי הדבר. לכן הם חיו ועליהם נאמר "שנטלו חלקם (של המרגלים) בארץ וקמו תחתיהם לחיים", כי על ידי הכבוד קיבלו חיות נוספת, אריכות חיים, נפש חדשה.

יהי רצון שנזכה למעט בכבוד עצמנו ולהרבות בכבוד המקום, לגדל ולקדש בעולם את שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אמן.

קורח |

המתקת הדינים

על ארץ ישראל נאמר ש"העם היושב בה נשוא עוון", דהיינו, אין לו חטאים. כמו כן כתוב כי לא היה אדם לן בירושלים ועבירה בידו. הסיבה לכך היא שקורבן התמיד שהיה מוקרב בבית המקדש היה מכפר בבוקר על עבירות של הלילה, ובבין הערביים על עבירות של משך היום.

העבודה בבית המקדש מוטלת על הכהנים, הם אשר משכינים שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים ומכפרים על עוונותיהם. גם כאשר היו הכהנים אוכלים ממתנות הכהונה (זרוע, לחיים וקיבה, הפרשת חלה תרומה, עורות העולות ועוד עשרים וארבע מתנות) היו "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". אם כן, עבודת הכהנים היא עבודה שמכפרת לעם ישראל וממתקת מעליהם כל גזירות קשות ורעות, שהרי "אין ייסורים בלא עוון ואין מיתה בלא חטא", וכשמתכפרים החטאים ממילא מתבטלים הייסורים.

זאת ועוד, שורש היצר הרע הוא ממידת הגבורה והדין. היצר הרע נועד בכדי לזכות אותנו לשכר בדין ולא בחסד, אחרי שעמדנו בניסיון. אמנם עם כל זאת, הקדוש ברוך הוא נתן לנו כוח להמתיק את הדין ולהחליש את כוח היצר הרע עד שבעזרת ה' לעתיד יתבטל לגמרי. כוח זה ניתן לנו משום שה' יתברך הוא רחמן וברא את העולם כדי להיקרא רחום וחנון וכו'. וכמו שבהתגברות על היצר אנחנו זוכים בשכר, כן גם בהמתקת הדינים והמשכת חסדים שמבטלים את היצר, אנחנו זוכים. שהרי גם זוהי עבודה.

ולעניינינו, מלבד מה שהיה הכהן ממתיק את הדין מעל עוונות שכבר נעשו בכך שהיה מכפר עליהם, כמו כן בעבודתו גם המתיק את הדין בשורשו והחליש את כוחו של היצר הרע. בעצם אפשר לומר שעבודת הכהנים היא עבודת המתקת הדינים והמשכת חסדים על עם ישראל, לכן גם "כהן" (75) בגימטריה "חסד" (72) עם הכולל.

שורשם של הלווים, לעומת זאת, הוא ממידת הגבורה, כמו שמצינו שאמר יעקב אבינו "שמען ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשחה". ומבואר כי מסיבה זו לא קיבל שבט לוי חלק בארץ ישראל ונתחלקו מעט מעט בכל מקום בכל הארץ, כי אם יהיו ביחד זה יהיה מסוכן ולא טוב מאחר ושורשם הוא במידת הגבורה.

לפי זאת מבואר מה היה שורש מחלוקת קורח ועדתו. קורח היה אדם גדול אשר ממנו יצא שמואל הנביא. כמו כן, כתוב במדרש שלעתיד לבוא קורח יהיה כהן גדול. אלא שקורח היה לוי, ושורשו כאמור במידת הגבורה, ומכיוון שאדם גדול הוא – חלקו במידת הגבורה גם הוא גדול. תיקונו היה, אם כן, שילווה וישרת את אהרן הכהן הגדול ועל ידי כך יתמתק. בעקבות כך שקורח יתמתק, גם שורש הגבורות שבו יתמתק.

אבל קורח לא עמד בניסיון ובראותו את סופו, שראוי להיות כהן גדול וששמואל הנביא יצא מזרעו, חלק על אהרן הכהן ודימה עצמו לגדול ממנו. אך אילו היה מתבטל לאהרן הכהן ומקבל ממנו, היה עולה ונתעלה.

כפי שאמרנו למעלה, בכך שהכהנים עבדו בבית המקדש וקיבלו את מתנות הכהונה, המתיקו את הדינים מעל עם ישראל. כמובן שעבודת בית המקדש ומתנות הכהונה חלות רק במקום אחד – הוא ארץ ישראל. בדורנו זכינו לחזור לארץ ישראל והתחלנו מחדש ללמוד וליישם את כל הלכות תרומות ומעשרות לאחר כמעט אלפיים שנה שהלכות אלו היו נחלת יחידים ומעטים. וזו בווודאי התחלה טובה להשבת תפקיד הכהנים.

אך לצערנו הרב עדיין איננו נותנים לכהן את התרומות, כמו גם את החלה, ועל כולם – אין לנו את בית המקדש ששם נעשה עיקר תפקיד הכהנים. נתפלל שה' יתברך יזכנו בקרוב ממש להתגשמות דברי הנביאים ונחמתם ונזכה כולנו לגאולה השלמה ברחמים, לבניין בית המקדש ולכל השלמות, אמן.

חוקת |

גבולות הארץ – פתחים לקדושה

בפרשתנו מסופר על פטירתו של אהרן הכהן וקבורתו בהר ההר. הר ההר נמצא בגבול ארץ ישראל, כמו שנאמר בפסוק: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, בהר ההר על גבול ארץ אדום, לאמר יאסף אהרן אל עמיו". גם משה רבנו הסתלק ונקבר בהר נבו, הנמצא בגבול ארץ ישראל עם ארץ מואב.

הסיבה לכך היא שתמיד עיקר הקושי הוא בפתח, בכניסה. "כל ההתחלות קשות" – בכל עבודה מעבודת ה' ההתחלה היא קשה משום ששם עדיין לא נמצאת הקדושה עצמה אלא זהו חוץ לארץ ולכן עדיין לא זוכים לקבל כוח מהמצווה בעצמה וזה גורם קושי. כמו שכתוב על היצר הרע: "לפתח חטאת רובץ" – שהוא יושב על הפתח ואינו מניח למי שרוצה להיכנס, להיכנס בקלות. סיבה נוספת לכך שכוחו של היצר גדול דווקא בפתח היא משום ששם יש לו יניקה מהקדושה, הוא מקבל כוח מכך שהוא קרוב לקדושה.

את המצרים האלו עזר לנו משה רבנו לפתוח. לפתוח את הגבולות של ארץ ישראל בכדי שנוכל להיכנס אליה ולכבשה בקלות.

סיחון היה יושב בגבול ארץ ישראל. מסופר בפרשתנו שכאשר ביקשו ישראל מסיחון לעבור בגבולו והבטיחו לו שלא יעברו בשדה ובכרם, לא ישתו ממי הבארות ולא יזיקו בשום אופן אלא ילכו רק בדרך המלך עד אשר יעברו את הגבול, אמר להם סיחון – הצחקתם אותי! כל הסיבה שאני יושב דווקא כאן, בפתחה של ארץ ישראל, היא כדי לשמור שלא תבואו ותכבשו את ארץ ישראל! כי הרי כל עמי כנען היו מעלים לו מס כדי שישמור עליהם (במדבר כא, כג; וברש"י שם). אכן, תשובתו של סיחון משקפת את הדברים אותם ביארנו – שעיקר הקושי והניסיון נמצאים בפתח, ולכן שם הושיבו את סיחון הגיבור כדי שישמור עליהם. אך בחסדי ה' גם אותו הכניע משה רבנו.

לאחר מכן היה את עוג שישב גם כן בגבול ארץ ישראל והיה מבני ביתו של אברהם אבינו. מסופר שמשה רבנו התיירא ממנו מכיוון שהוא יונק ואוחז ממקום מאוד גבוה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" ואכן משה רבנו הכניע את עוג והרג אותו.

בכוח זה שפתח לנו משה רבנו את הפתחים, שעליהם כאמור עיקר המלחמה, יכול היה יהושע להיכנס ולכבוש את הארץ בקלות. מאותה הסיבה נקברו משה ואהרן בגבולות הארץ, שהרי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" ואם כן עד היום הם ממשיכים להילחם ולפתוח עבורנו את הפתח לארץ ישראל, ובכוחם נזכה בעזרת ה' להיכנס ולכבוש את ארץ ישאל בשלמות.

העצה והכוח לפתוח את הפתח מגיעים מכך שהאדם משתוקק בכל ליבו לקיים את המצווה ואז בכוח הרצון הוא מושך אליו הארה ממצווה זו, ובכוח הארה זו הוא יכול להתגבר על המניעה שנמצאת על הפתח. גם כאן אנו רואים שבכוח הרצון של עם ישראל להיכנס לארץ ישראל, באה קדושת ארץ ישראל לסייעם להכניע את סיחון ועוג. וההארה שהייתה עליהם הייתה כל כך גדולה עד שגם בגשמיות יצא ההר של ארץ ישראל והתקרב אליהם, כמבואר ברש"י שנזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, יח).

אבל עדיין ישנו מיצר אחד, גבול ארץ אדום שלא נכבש על ידי משה רבנו ובעיקרון דרכו היינו צריכים לעבור מלכתחילה כדי להיכנס לארץ ישראל מיד לאחר קבלת התורה, אילולא חטא המרגלים. ובאמת קליפתו של אדום היא הקשה מכולן והוא (רומא) החריב את בית המקדש ועד היום אנחנו תחת גלות אדום (אירופה-ארה"ב) שעיקר מלחמתו הוא שלא ניכנס ונכבוש את ארץ ישראל.

אך עם ישראל בכוח תוקף הרצון זכו במקצת ובע"ה נזכה בשלמות לשוב כולם לארץ ישראל, ובכוח קדושת הארץ נכניע ונבטל את קליפת אדום ונזכה כולנו להשתוקק לארץ ישראל ולקדושתה, לבניין בית המקדש ולמלכות ה',ובכוח הרצון נמשיך עלינו הארה ונפעל שיהיה כן בקרוב ממש, אמן.

בלק |

שותפות של קדושה

עיקר תכלית הבריאה הוא ש"נתאווה הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", היינו שהקב"ה אינו מלך עד שלא יהיה לו עם, ודירתו של הקב"ה היא בית המקדש שבו ה' יתברך שוכן בעולם ומולך עליו. עבודתו של עם ישראל היא להיות לה' לעם, להמליכו עלינו ולקבל עלינו עול מצוות, לשוב בתשובה שלמה לפניו ולעבדו בבית המקדש. וכאשר הקב"ה ישוב לביתו למטה, לבית המקדש, ישוב ה' יתברך גם לביתו למעלה, כמו שכתוב שאמר הקב"ה "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה".

כאמור, עיקר השראת השכינה בעולם וגילוי מלכות ה' בעולם הזה, הוא על ידי בית המקדש. לכן מסר על כך דוד המלך את נפשו ואמר: "אם אבוא באוהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". כי אפילו מי שפגם מאוד וחטא בחטאים גדולים ובכך פגם במלכות ה' יתברך, שהרי עשה הפוך מרצון ה'; כאשר בא לבית המקדש והביא קורבן מבהמות ועופות, על ידי זה תיקן את חטאו וגילה את מלכות ה' על העולם בכך שהראה כי אפילו בבהמות ועופות יש קדושה גבוהה עד שיכולים להעלותן לקרבן לריח ניחוח לה'. ובזה מראה ש"מלכותו בכל משלה", אפילו במקומות מגושמים ובהמיים, וגם הם אומרים "ה' אלוקי ישראל מלך".

מסיבה זו משה רבנו כל כך רצה להיכנס לארץ – כי ידע שעיקר התכלית, שהיא להמליך את ה' בעולם, היא על ידי בית המקדש. אבל לצערנו בעוונותינו בחטא העגל והמרגלים ניגזר שלא ניכנס לארץ ונבנה מיד את בית המקדש. עם זאת, חמל ה' יתברך עלינו ונתן לנו את המשכן שהוא היה המשכה מקדושת בית המקדש לחוץ לארץ ובכוחו עבדו עם ישראל את ה' בטומאת המדבר.

עיקר הנקודה של המשכן היא שעל ידו זכינו שהמצוות והמעשים הטובים שלנו נשמרים באוצר בית ה', עולים למקום שעולים ופועלים את פעולתם, כי את המשכן נידבו כל ישראל במחצית השקל, בנדרים ובנדבות והוא נעשה בשותפות של כולם. ואליו מגיעות כל הנקודות הטובות שעושים כל ישראל, כל אחד מה שחוטף בעולם הזה מצוות ומעשים טובים. ואין לסטרא אחרא כוח לקלקל את מה שנפעל ונעשה במשכן, מאחר ויש בו את הקדושה של כלל ישראל, שהרי הוא נעשה בשותפות כולם.

וכן גם עתה כשאין לנו משכן, יש לנו מקדש מעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות, שבהם יש קדושה כמו בבית המקדש. וכמו שהמשיך משה רבנו את קדושת בית המקדש אפילו לחוץ לארץ במדבר, שהיה מקום נחש, שרף ועקרב – מקום הטומאה ושליטת הסטרא אחרא – כך יש גם לנו כוח להשתתף ולהתנדב, לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם קדושים בקדושת המשכן, קדושת מקדש מעט. וגם בהם יש את הכוח לאסוף בתוכם את כל הנקודות הטובות של עם ישראל, את כל המצוות והקדושות, ואז גם כשיהודי מקיים מצווה אחת, היא מצטרפת לכלל שנמצא בבית המדרש, ו"הן אל כביר לא ימאס תפילת רבים", תפילת רבים מתקבלת אפילו אחר גזר דין, ואפילו תפילות רשעים מצטרפות ומשלימות לתפילה אחת גדולה. ועל ידי זה נפעל גילוי מלכות ה' יתברך בעולם, שפע ברכה וקדושה לנו ולעולם, שהרי כשה' יתברך נכנס לביתו למטה, הוא נכנס גם לביתו של מעלה ונשפע על ידי זה חסד ורחמים לעולם. ובכוח זה נזכה בע"ה לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה.

וזה שאמר בלעם הרשע בברכתו השלישית, שהיא כנגד הבית השלישי: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". שראה שבכוח בתי הכנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש מעט, יצליחו עם ישראל להישאר בקדושתם אפילו באורך הגלות ולבנות את בית המקדש השלישי. לכן המשיך ואמר: "כנחלים נטיו", ודרשו חז"ל: "מה נחלים מעלים מטומאה לטהרה (הטבילה בהם כמו מקווה) – כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלים את האדם מטומאה לטהרה".

ה' יתברך יזכנו בכוח בניין בתי הכנסת ובתי המדרש שנמצאים בחוץ לארץ, וכל שכן בניין בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבארץ ישראל, שנזכה שיצטרפו יחד כל מעשינו ורצונותינו הטובים וכל הנקודות הטובות ויבנה בניין של קדושה שיתגלה על ידו מלכות ה' בעולם, ונזכה לשלמות בבניין בית המקדש השלישי "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", אמן.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילת מנחה ז)

פנחס |

לכרות ברית נאמנה

עם ישראל כולם הם בניו של אברהם אבינו, שהוא ראש למאמינים ונקרא "אברהם העברי"- אף על פי שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, אברהם אבינו עמד מהעבר השני. כולם עבדו עבודה זרה ואילו אברהם אבינו "מהעבר השני" – מאמין בייחוד ה' ובהשגחתו. מסיבה זו הגרים נקראים על שמו של אברהם אבינו, כמו שאומר הפסוק: "נדיבי עמים נאספו, עַם אלוהי אברהם", שאלו הם הגויים שמתנדבים להיות חלק מעם ישראל ואזי הם נקראים "עַם אלוהי אברהם".

אברהם אבינו נקרא גם ראש לנימולים, שכן הוא הראשון שנימול וכרת ברית עם הקדוש ברוך הוא, להודיע שהוא שייך לו ושהוא עבדו. לכן ברית המילה נקראת גם "בריתו של אברהם אבינו". גם אנחנו, בני אברהם, מאמינים בה' וכורתים אתו ברית לשמונה ימים להראות את נאמנותנו אליו, כמו שאומר הפסוק: "ובריתי נאמנת לו".

אברהם אבינו היה גם הראשון שנגלה לו עניינה של ארץ ישראל לאחר שחיפש וביקש אחריה מאוד, כמבואר באריכות בזוהר הקדוש.

שלושה עניינים אלה אכן קשורים האחד בחברו – שכן אין שלמות לאמונה ללא כריתת ברית המילה, כשם שגר נכנס לעם ישראל רק על ידי ברית המילה. בדומה לכך, עניינה של ארץ ישראל הוא אמונה, כמו שאומר הפסוק: "שכן ארץ ורעה אמונה" וכמו שאמרו חז"ל שהדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה. ואכן, כדי לזכות לכיבוש ארץ ישראל, ליישובה ולעצם קדושתה – עלינו להיות קדושים בקדושת הברית, כמו שכתוב: "צדיקים יירשו ארץ" וצדיקים הם שומרי הברית, כמבואר בזוהר הקדוש. וכמו שאנו אומרים בתפילה: "וכרות עמו הברית לתת את ארץ כנען" שבזכות שמירת הברית זוכים לירושת הארץ. אנו רואים זאת גם בכניסת עם ישראל לארץ ישראל, כאשר יהושע מל את כל העם.

בפרשתנו, פרשת פנחס, מתואר איך משה רבנו ע"ה מבקש מה' שיפקוד איש על העדה והקדוש ברוך הוא מצווהו שיהושע ינהיג את עם ישראל וינחיל אותם את הארץ. עניין זה מסופר מיד לאחר מלחמת מדיין בה החטיאו מדיין את עם ישראל בבנותיהם. ויש לשאול – מדוע הוסמך סיפור מלחמת מדיין להסמכת יהושע למנהיג אחרי משה רבנו?

מבאר רבי נתן ואומר שהמלחמה שהייתה לעם ישראל עם בלעם ובלק הייתה כבדה וחזקה, כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא שמר עלינו ברוב חסדו מפיו הטמא של בלעם והפך את קללותיו לברכות, בכל זאת הצליחו להחטיא את עם ישראל בבנותיהם ובגלל זה נפלו עם רב מישראל. כשראה זאת משה רבנו הוא לא ידע כיצד יצליחו עם ישראל לנצח את המלחמות שעוד נותרו להם בכניסתם לארץ, הרי כידוע כל המלחמות שנלחמו ישראל הן בשביל להיכנס לארץ, וכאמור כדי לכבשה צריכים לקדושת ושמירת הברית. אז אמנם משה רבנו היה קדוש ופרוש מאוד בקדושת הברית ובזכותו יכלו עם ישראל לנצח בסופו של דבר את המדיינים ואחר כך גם להכניע את סיחון ועוג, אך כדי להיכנס לארץ, שהיא ארץ האמונה, צריכים מנהיג קדוש ופרוש כמוהו שבזכותו ינצחו. אם כן, אולי הותר הנדר ויוכל משה רבנו בעצמו להמשיך לחיות ולהכניס את ישראל לארץ?

על זאת השיב לו ה' יתברך שכבר נגזרה גזירה שהוא יסתלק מחוץ לארץ ישראל ואי אפשר לבטלה.

אמר משה רבנו ע"ה – אם כן מה יעשו עם ישראל "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"? על כך השיב לו ה' יתברך כי עליו לסמוך את יהושע בן נון אשר היה "נער לא ימיש מתוך האוהל" ששימש את משה ונתקדש בקדושתו והוא יכול לזכות את עם ישראל לירושת הארץ, לאמונה שלמה ונאמנה בה' יתברך.

(ליקוטי מוהר"ן, לא; ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות הודאה ה, יד)

פרשת מטות מסעי |

להעלות את התורות הנפולות

משחר ההיסטוריה היו שלקחו דברי אלוקים חיים ופרשו אותם באופן עקום. כך הנחש שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, דחף אותה על העץ ואמר לה שכשם שלא קרה לה דבר כשנגעה בעץ, כך לא יקרה לה כלום כשתאכל ממנו. כך גם בחטא העגל – הערב רב הטעו את עם ישראל בטענות שונות, למדניות לכאורה, ועם ישראל שמע להם וחטא. הלמדנות הזאת שמטהרת את השרץ בק"ן טעמים, נקראת "תורות נפולות" – היינו שבסיסה היא התורה הקדושה, אך היא נפולה למקום חושך ושקר.

עבודתנו היא לתקן את חטא אדם הראשון וחטא העגל, ולהעלות את התורות הנפולות האלה על ידי שנלמד את התורה בישרות ואמתיות. ובכדי להגיע לאמיתתה של תורה, עלינו לקבל את התורה שיוצאת מירושלים, מבית המקדש. ששם הוא מקומה האמתי "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", וכמו שכתוב: "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום", שבבית המקדש היו יושבים הסנהדרין, דנים ופוסקים הלכות לעם ישראל, ומשם הייתה יוצאת הוראה לישראל.

כי בית המקדש הוא שער השמיים ומקום ייסוד העולם, בו נמצאת אבן השתיה ממנה הושת העולם הגשמי. ולכן משם אנחנו שואבים את דעת ה', את הוראות התורה בצורתן האמתית, את האמת לאמיתה שהיא תורה משמיים ליושבי הארץ. ובזה אנחנו מתקנים את התורות הנפולות, העקומות.

במדרש איכה על הפסוק: "בלע ה' ולא חמל" מבואר שהסיבה שנחרבה העיר ביתר היא משום שיושביה שמחו והדליקו נרות כאשר חרבה ירושלים. הטעם לשמחתם היה שבירושלים היו רשעים גדולים, אבל כמובן שהם טעו ולכן נהרגו, שכן עיקר אמיתת התורה יוצאת מירושלים "כי מציון תצא תורה" וכשנחרבה ירושלים וירדו ישראל לגלות, אין לך ביטול תורה גדול מזה. טעות זו עצמה גם היא תורה נפולה ולימוד של פלפול עקום, שבא להם בעקבות עזיבתם את ירושלים וקדושתה.

ומכאן לפרשתנו העוסקת במסעי בני ישראל במדבר עם המשכן. קדושתו של המשכן היא כשל בית המקדש, ובותוכו, בקודש הקודשים – נמצא ארון הברית והתורה בתוכו. המשכן ניתן לישראל כתיקון על חטא העגל, שטעו בלימוד נפול ורע מהערב רב.

ומעוצם הפגם (שבעצם התחיל כבר בחטא אדם הראשון) לא היה אפשר להגיע ולבנות מיד את בית המקדש בארץ ישראל, שכן מקודם היה צריך לאסוף את כל התורות הנפולות ולהעלותן לקדושה. וזה נעשה על ידי קדושת המשכן שנבנה איתם בתוך טומאתם, בתוך המדבר שהוא מקום נחש, שרף ועקרב – כלומר מקום הקליפות. ועל ידי המשכן יכלו לשבור את הקליפות והטומאה החזקה ששרתה במקומות אלו, ולהעלות משם את התורות הנפולות, את החכמה בטהרתה, לפני הפלפולים העקומים.

ומכיוון שהמדבר אינו באמת מקום בית המקדש, לכן היה צורך לפרק ולבנות מחדש את המשכן. ועל בנייתו כתוב בזוהר שכשירדה השכינה לעם ישראל דרכו, היה קטרוג גדול (שכן אין זה מקומה) והייתה צריכה לשבור חומות כדי לרדת לתוכו. וכן כתוב בזוהר שכשהיו ישראל הולכים במדבר, היו דורכים על הקליפות ממש, ומכניעים אותן.

זוהי גם עבודתם של אותם יהודים היושבים בחוץ לארץ  – להעלות את התורות הנפולות, את החכמה והתורה שבחוץ לארץ. כיצד? על ידי התקשרותם ואהבתם לארץ ישראל, על ידי התחברותם לקדושתה. ובפרט בבתי כנסיות ובתי מדרשות שקדושתם נמשכת מהמקדש – הם יכולים לזכות לתורה מבוררת ואמתית, ולהכניע ולשבר את הטומאה. ולזכות לעלות בעצמם, עם כל התורות הנפולות שהעלו, לארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש. אמן.

(ליקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ה, ה)

דברים – חזון |

תנו אמון!

עם ישראל יצא ממצרים באותות ובמופתים נוראים ועצומים, החל בעשר המכות וקריעת ים סוף ובהמשך – ענני הכבוד שהקיפו אותם ויישרו להם את הדרך, המן שירד עבורם, עמוד האש, עמוד הענן והבאר שנסעה איתם – הכול בנסי ניסים גמורים שאין בשום שכל אנושי אפשרות להסבירם בדרך הטבע. לאחר כל הניסים הגדולים הללו זכו עם ישראל לקבלת התורה, גם היא באופן פלאי – בקולות וברקים וענן גדול ואש מתלקחת ו"כל העם רואים את הקולות".

ובכל זאת, אחר כל המופתים הגדולים באים עם ישראל ומבקשים ממשה רבנו לשלוח מרגלים כדי לדעת מאיזה ערים יוכלו לכבוש בקלות את הארץ, מהיכן יעברו ועוד. כלומר, הם ביקשו לדעת, להבין וללכת בדרך הטבע כיצד ייכנסו לארץ ישראל. פתאום הכול צריך להיות ברור ומסודר לפי השכל, כאילו שאינם הולכים באותם רגעים ממש במדבר הגדול והנורא שיש בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות.

מה שבעצם היה חסר כאן הוא האמון של עם ישראל בקדוש ברוך הוא. לא, אפילו לא ביקשו מאתנו אמונה עיוורת ללא דעת, אלא פשוט לתת אמון לאחר כל הניסים העצומים שראינו בכל רגע מאז היציאה ממצרים ועד הנה, קצת אמון. תסמכו על ה' – אם הוא שולח אתכם לשם, שהוא יודע מה הוא עושה, יודע באיזו דרך לקחת אתכם ובמקרה הצורך יכניע את הצרים וידביר אויביכם תחתיכם.

משמעות הדברים היא שלמעשה, עם ישראל כבר חטאו בעצם הבקשה לשלוח מרגלים. עצם חסרון האמונה בה' שהתבטא בבקשה לעמוד על הדבר בשלמות, באיזה אופן ובאיזו דרך נצליח לכבוש את הארץ, כבר הוא חתם את הגולל וכבר אז היה ברור שיחזרו ויוציאו את דיבת הארץ רעה. כי כן דרך ה' יתברך – שכאשר האדם רוצה לחקור הכול ולהבין את הכול בדעתו מיד ולא סומך על אמונה, ה' יתברך נותן לו מקום לטעות.

וכמו שאמרו חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: אני אמרתי לך שהיא ארץ טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות".

ובפרט בעניין ארץ ישראל שכל עניינה הוא אמונה, שבה שותים מים למטר השמיים בבקשה מה' יתברך, ועליה נאמר שעיני ה' אלוקיך בה תמיד וכל הדר בה כמי שיש לו אלוה, וכמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה".

יש להשליך מכך גם על ימינו אנו, בהם אנו רואים במוחש איך הקדוש ברוך הוא הביאנו לארץ ישראל בניסים גדולים והכניע לפנינו אומות גדולות וחזקות שהיה בידיהן פי כמה נשק וצבא, ואף על פי כן בנסי ניסים ה' יתברך עזר על ידינו, הושיבנו בארצנו והפיח שממותיה והארץ נותנת פירותיה בשפע והברכה שורה בה עד שגם הגויים מודים בזאת ואומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה", איך שבתוך שבעים שנה ארץ ישראל קמה והייתה למעצמה.

אם כן, אין מקום לחולשות ולחוסר אמונה בה' יתברך, לומר "רבים הגויים האלו ממני איכה אוכל להורישם", כדאי להיכנע להם ולסגת מחלקים מארץ הקודש… כי ההסתכלות על המציאות בדרך הטבע, בעיניים מפוכחות וריאליות כביכול, היא שקר גדול. וכי לא כל שניה ושניה אנו נמצאים כאן בנס והקדוש ברוך הוא שומר עלינו ממש כמו במדבר עם ענני הכבוד? מספיק רק להתבונן מהצד על "האביב הערבי" הפורח ולראות בבירור את יד ה' הפועלת ועושה את כל אלה.

בידינו הדבר לתקן את חטא המרגלים שבגינו נגזרה גזירת הגלות ל"בכיה לדורות", שעיקרו היה ריאליות ודאגה וחרדה לשלום העם. עלינו לסמוך על ה' יתברך ההולך לפנינו "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ. עלה רש כאשר דיבר ה' אלוקי אבותיך, לך אל תירא ואל תחת".

פרשת ואתחנן |

מעט מעט

בפרשתנו מתאר משה רבנו ע"ה את תחנוניו הרבים להיכנס לארץ ישראל והקדוש ברוך הוא משיב לו "רב לך אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה". באמת הוא מנפלאות תמים דעות, שהרי משה רבנו התפלל על כל ישראל על עוונות קשים מאוד שהקדוש ברוך הוא רצה ח"ו לגזור עליהם כליה רח"ל, ומשה בגודל כוח תפילתו המתיק גזירות אלו עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "סלחתי כדברך". והנה כאן בעבור עוון קטן שעשה משה במי מריבה, שלא דיבר אל הסלע אלא הכהו, וגם זה נגרם לו בגלל עם ישראל כמבואר בחז"ל, אם כן איך זה שהקדוש ברוך הוא לא סלח לו ומנע ממנו מלהיכנס לארץ ישראל?

ננסה להבין בכל אופן מתוך דברי רבותינו את הסיבה בגללה משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל. וצריך להקדים הקדמה אחת והיא שכידוע – שכר מצווה – מצווה. דהיינו שעיקר השכר על המצוות הוא הקדושה והטהרה שהאדם זוכה להן והשגתו בה' יתברך ובידיעת ה' יתברך, שזה עיקר התענוג, תענוג עולם הבא של חיי נצח ונועם ותענוג עליון. לקדושה זאת זוכים רק בארץ ישראל, שבה עיקר הקדושה. וכל מה שאדם מקדש ומטהר עצמו ועובד את ה', כך לפי עבודתו זוכה לכבוש חלק מארץ ישראל. וכמובן שמדובר גם על עם ישראל בכלליות – שככל שעובדים את ה' ועוסקים בתורה, זוכים לארץ ישראל – אם בחוקותי תלכו תזכו ליישב את ארץ ישראל בנחת ובשפע, וההיפך, ח"ו ההיפך.

העומק בכך הוא כמו שכתבנו, שכשהקדוש ברוך הוא מבטיחנו על ירושת הארץ ושפעה הטוב כשכר על המצוות, עיקר הכוונה היא על קדושתה ועל השפע הקדוש שמתגלה בה. ולא רק שנשב במנוחה בארץ טובה ורחבה ונאכל פירות טעימים. גם בפרשתנו משה רבנו מזהיר את עם ישראל לשמור את התורה והמצוות "שמור תשמרון את מצוות ה' אלוקיכם ועדותיו וחוקיו אשר ציווך ועשית הישר והטוב בעיניי ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך". זאת אומרת, תשמרו על המצוות כדי שתזכו לעיקר הקדושה שהיא בארץ ישראל. כאן שגם כשאנו בארץ ישראל עוד יש עבודה – לגלות את קדושתה, לכובשה, לסלק את העבודה הזרה, לבנות את בית המקדש ולקיים את המצוות התלויות בארץ.

אם כן, לפי זאת מבואר היטב מדוע משה רבנו רצה כל כך להיכנס לארץ ישראל –לפי קדושתו של משה רבנו, אשר לא קם לישראל מנהיג ונביא כמוהו, הרי כאשר היה נכנס לארץ ישראל הייתה מתגלה קדושת ארץ ישראל באופן נפלא ביותר, מכיוון שכפי שביארנו, הכול לפי העבודה של האדם. אלא ש"אליה וקוץ בה" – שכן "ארץ ישראל נקנית בייסורים", ועיקר הייסורים הם כל אלו שלא נותנים לישראל לשבת על אדמתם, שהם עמי כנען שנלחמו בישראל והעמים שהקיפו את ארץ ישראל כמו סיחון, עוג ואדום; וגם אויבים מבית, מוציאי דיבת הארץ רעה, כמו המרגלים ודומיהם.

והייסורים מתגברים על כל אחד לפי עבודתו, כפי שביארנו שכל אחד לפי עבודתו כך כובש חלק מארץ ישראל וכך מגלה יותר את קדושת ארץ ישראל. וכפי הגילוי שכל אחד מגלה, כך כנגד מתגברים עליו המונעים, הייסורים, כדי למנוע ממנו את הקדושה.

כוחם של המונעים מארץ ישראל הוא מעוונותינו, כמו שאמרו חז"ל: "אין ייסורים בלא עוון", ואילו לא היו עם ישראל חוטאים בעגל ואחר כך במרגלים, היו נכנסים מיד לארץ ישראל וכובשים אותה בקלות, ללא התנגדות. לפי זאת, כאשר משה רבנו ע"ה רצה להיכנס לארץ ישראל ולגלות את קדושתה בדרגה עצומה כפי הראוי לעבודתו, התגברו הייסורים כנגד באופן עצום מאוד והתעוררו ועוררו את כל העוונות מחטא אדם הראשון וכך הצליחו להתגבר ולמנוע ממשה רבנו להיכנס לארץ ישראל.

זוהי לצערנו גם הסיבה שהרבה מגדולי ישראל שהיו בדרכם לעלות לארץ, לא הצליחו לעלות אליה לבסוף, כדוגמת הבעש"ט הקדוש, הגאון מוילנא, רבי נפתלי כץ בעל "סמיכת חכמים", רבי יעקב אבוחצירא ועוד רבים – שכן כגודל הקדושה שהיו מגלים, כך כנגדם התגברו המניעות והייסורים. לעומת זאת אנו רואים שאנשים פשוטים יכולים לעלות לארץ בקלות יחסית, שכן המניעות שמתגברות כנגדם, קטנות באופן יחסי ולכן הם מתגברים עליהן.

עתה, לאחר שלא זכינו להיכנס עם משה רבנו בראשנו לארץ, עבודתנו היא לגלות את קדושת הארץ מעט מעט, וכמו שהתורה אומרת: "מעט מעט אגרשנו מפניך, פן תרבה עליך חיית השדה" – אין אפשרות לגלות את כל הקדושה בבת אחת שכן המניעות, חיית השדה, יכולות להתגבר. אלא "מעט מעט" עם ישראל מגלים את קדושת הארץ וכובשים אותה מיד האומות, עד שנזכה בע"ה לכבוש את כולה ולגלות את קדושתה בשלמות, ומשה רבנו שהוא המשיח יעמוד בראשנו ונראה בבניין הבית השלישי שיעמוד לעולם, אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה, ח)

ראה |

שמחה פורצת גבולות

בפרשתנו משה רבנו מצווה את עם ישראל ציוויים הקשורים בכניסתם לארץ ישראל: הכרתת העכו"ם ובתי העבודה-זרה, בניין בית המקדש, עלייה לרגל, קורבנות  ועוד.

יש לשים לב כי בכל מקום בו מדובר אודות בית המקדש, התורה מדגישה את השמחה שקשורה בכך: "והבאתם שמה עולותיכם… מעשרותיכם תרומת ידכם ואכלתם שם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם" (דברים יב, ז). וכן בהמשך: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי וכו'… ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך". וכן לגבי אכילת מעשר שני: "ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך… ושמחת אתה וביתך" (יד, כו). "ושמחת לפני ה' אלוקיך, אתה ובנך… במקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם".

הביאור לכך הוא שבאמת כאשר אנחנו עומדים בבית המקדש לפני ה', רק אז השמחה שלנו שלמה. כי כשיודעים ומאמינים באמת שהכול ברצונו יתברך לבד, בווודאי שמחים וששים תמיד, כי כוונתו ורצונו יתברך הוא בווודאי לטובה תמיד, כי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה' יתברך, לטובה עושה).

כאשר אנו עולים לבית המקדש, האמונה בה' יתברך ובכך שהכול נעשה ברצונו, מתבהרת ומתגלה באופן שהשמחה פורצת מאליה "ישמח ישראל בעושיו", שמחה על כך שה' יתברך לקח אותנו לחלקו, שאנו יודעים ממנו ונשענים עליו, ומאמינים כי כל מה שעובר עלינו – הכול מאתו ולטובתנו הנצחית. בפרט כאשר עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים בהם ציווה עלינו ה' יתברך לבוא לראות ולהראות את פני ה', אז האמונה בה' ממש צועקת ואי אפשר שלא לשמוע אותה, שהרי חג פסח מהותו הודאה על ניסי יציאת מצרים שאז ראו איך ה' שולט בכל הטבע, בשמיים ובארץ בכל עשר המכות וקריעת ים סוף; וחג שבועות מהותו היא מתן התורה שניתנה בקולות וברקים, בענן ובאש גדולה בנסי ניסים ו"כל העם רואים את הקולות"; וחג סוכות מהותו היא ענני הכבוד שהקיפו את אבותינו בהליכתם במדבר, שהיו מיישרים את הדרך, מצילים מהנחשים ומהעקרבים, ממזגים את האוויר, סופגים את החצים ומראים את הדרך, שכל זה מגלה את השליטה המוחלטת של ה' יתברך בעולם ושהכול נעשה ברצונו.

מתוך התבוננות זו מגיעים ליראת שמיים עצומה מה' יתברך, שהרי כאשר יודעים שהכול מה' יתברך ויש שכר ועונש, מיד האדם מפחד לחטוא כדי שלא ייענש ח"ו.

לכן כשיעקב אבינו היה במקום בית המקדש, אמר: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים" – מה נורא – כי באמת בבית המקדש יראת השמיים מתגברת וקדושת המקום גורמת ליראה גדולה.

זה גם מה שהתורה אומרת בפרשתנו – כי כאשר נאכל לפני ה' בבית המקדש את המעשרות (מעשר שני), נזכה על ידי זה לירא מה' "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, מעשר דגנך ותירושך ויצהרך… למען תלמד ליראה את ה' ארלוקיך כל הימים" (יד, כג).

לצערנו הרב "שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו", גברו הכופרים על המאמינים ובית המקדש נחרב. ובאמת התיקון, שיבנה בית המקדש, הוא על ידי האמונה בה' יתברך, בצדיקיו האמתיים ובתורתו הקדושה, כמו שאומר הפסוק: "תבואי תשורי מראש אמנה", שעם ישראל יזכו לבוא מהגלות ולהיגאל מראש "אמנה", כלומר בזכות האמונה. "וכשיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים ומכסים כל הניסים בדרך הטבע, תבוא הגאולה" (ליקוטי מוהר"ן, ז).

ויהי רצון שבכוח ישיבת ארץ ישראל, שהיא מקום הניסים וקדושת ירושלים ובית המקדש שקדושתם עומדת ונצחית, נזכה לשמוע את קריאתם, קריאת האמונה ולהאמין בה' בשלמות כזאת שבזכותה תבוא הגאולה השלמה ברחמים וברצון. אמן.

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, ד; ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות ערב ג, יח).

שופטים |

תורה מציון

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו".

בלשכת הגזית בבית המקדש ישבו הסנהדרין ומשם יצאה תורה והוראה לישראל, כמו שאמרו חז"ל: "למה נקרא שמו הר המוריה? שמשם יצאה הוראה תורה לישראל" (תענית טז.), שנאמר: "כי מציון תצא תורה". התורה הקדושה מצווה עלינו לעלות לבית המקדש בכל מקרה של פליאה, בכל מקרה של חוסר ידיעת הלכות התורה. בבית המקדש הכהנים, הלוויים והשופט שיהיה בימים ההם, ישיבו את התשובה לשאלה.

ועתה בימינו אנו, אמנם בית המקדש נחרב אך התורה וההלכות שעסקו בהן בשלכת הגזית בבית המקדש נשארו לנו. למעשה, את כל הלכות התורה שאנו יודעים עתה, את כולן קיבלנו מבית המקדש. כי לא הייתה אפשרות לברר בשלמות את מה שמשה רבנו נתן לנו, רק על ידי בניין בית המקדש ששם ישבו הסנהדרין הגדולה וביררו את כל ההלכות כדי להחיותנו עד היום.

ובפרט בבית המקדש השני שם הייתה התגלות מיוחדת של תורה שבעל פה, שנמשכה גם אחרי חורבן הבית עד חתימת התלמוד הבבלי והירושלמי שמפיהם אנו חיים, כמו שכתוב שאמר להם הקדוש ברוך הוא: "אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר למה אתם מתאווים, תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות לשאול הלכה אתם מצפים, ולהמון רזיי אתם מחמדים, להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות, להרבות הלכות כחול הים וכו' וכו'". (פרקי הלכות רבתי, כוח).

אם כן מה שנותר לנו הוא התורה הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "משחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". וכן בכל דור יש לנו צדיקים ששורה עליהם השכינה, כמו שאמרו חז"ל: "כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו" והם מגלים לנו ביאורי תורה חדשים. וכאשר ח"ו הם מסתלקים, הדבר קשה יותר מחורבן בית המקדש, ושוב נחמתנו היא בארבע אמות של הלכה שגילו לנו.

השכינה הקדושה היא הגורמת לגילוי התורה הקדושה בבהירות השלמה ולכן גם מלאכתו של משה רבנו לא נשלמה עד בניין הבית, שאז כאמור נתבררו ההלכות בשלמות במקום אשר איווה ה' למושב לו, כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה". וכן הצדיקים שהשכינה שוכנת איתם בגלוי ובשלמות, זוכים לגלות תורה. וההשארה שנשארת לנו לאחר שבית המקדש נלקח או לאחר שצדיק נפטר, היא התורה הקדושה שנתגלתה, שהיא אינה מסתלקת אלא נשאר אתנו לנצח לחיותנו כהיום הזה.

ביאורי התורה נמשלו לשערים, שכן השער הוא הדרך והמבוא להיכנס לבית וכך גם הביאור לתורה הוא השער להבינה כראוי, כפי האמת, ולזכות על ידה לדעת ולהכיר את ה' יתברך. וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", ה' אוהב את השערים המצוינים בהלכה. הרי שהלכות רומזות לשערים.

ובאמת גם כאשר נחרב בית המקדש, שעריו לא נחרבו אלא "טבעו בארץ שעריה" – השערים טבעו בארץ ולא שלטו בהם ידי זרים, להורות שהשערים, שהם ההלכות והביאורים שנתגלו בזמן שבית המקדש היה קיים, לא שלטו בהם האויבים אלא נשארו לנו שיהיה כוח בידי כל אחד שירצה להעלותם מהטביעה ולגלותם מחדש.

יהי רצון שנזכה להשלמת ההתגלות הנצרכת לביאת משיח צדקנו, ונזכה לעמול ולהעמיק בתורה ובפרט ברזי תורה שבהם תלוי עיקר התקרבותנו לאבינו שבשמיים ולביאת משיח צדקנו ובניין בית מקדשנו ברחמים וברצון, אמן.

כי תצא |

התורה הקדושה – נחל המטהר מכל הכתמים

אמרו רבותינו הקדושים על הפסוק: "כנחלים נטיו כגינות עלי נהבר כאהלים נטעי ה'". אמר רבי חמא ברבי חנינא – למה נסמכו אהלים לנחלים? לומר לך – מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה (מקווה), אף אהלים שהם בתי מדרשות שלומדים בהם תורה, מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות (ברכות טז.).

כי צריך לדעת שכאשר אדם רוצה להתקרב לה' יתברך ולהיות דבוק בו בשלמות, עליו מקודם להסיר מעליו את "הבגדים הצואים" ולהתלבש ב"בגדים לבנים". בנביא זכריה מתואר איך בא השטן לקטרג על יהושע הכהן הגדול, על כך שלא מיחה בבניו שנישאו לנשים נכריות, ואז ציווה אותו מלאך ה' שיסיר מעליו את הבגדים הצואים וילבש בגדים לבנים ונאים, דהיינו שיוכיח את בניו על העוון ויפרישם ממנו.

כל עוד האדם לא זכה להסיר מעליו את הבגדים הצואים, יהיה לו מלחמה גדולה ומניעות גדולות להתקרב לקדושה. ואפילו אם כבר זכה לעבודת ה' ועלה מדרגה לדרגה והתקדש ונשאר בו קצת מהבגדים הצואים, יכול להיות שאחר כך יחזור ויתפשט עליו כל התאוות וההרהורים יותר ממה שהיה לו בהתחלה.

בכדי להסיר את הבגדים הצואים צריך האדם ללמוד תורה בקדושה, לשם שמיים, והתורה הקדושה יש לה כוח לטהר את האדם מזוהמתו, כמו כמו הנחלים שמעלים את האדם מטומאה לטהרה. ולכן צריכים "לקבוע עתים לתורה" כדי שאפילו אם יעבור עליו מה שיעבור, אם תהיה לו קביעות בתורה – יזכה לטהרה.

"וצריך כל אדם לידע שאפילו אם הוא כמו שהוא, אם יברח בכל יום אל התורה, הן הרבה הן מעט, אם אי אפשר לו מחמת הפרנסה או שארי מניעות, על כל פנים שיקבע עצמו על התורה ללמוד בכל יום ויום איך שיהיה ויעבור עליו מה, אז בווודאי סטף כל סוף יהיה נטהר מכל הבגדים הצואים ויתקרב לה' יתברך באמת".

אבל צריך לדעת שאדם לבדו, קרוב לווודאי שלא יצליח להגיע ללימוד תורה כזה שיטהר אותו לגמרי אלא על ידי שיתחבר עם עוד אנשים כמוהו שרוצים להתקדש ולעבוד את ה', כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "חבר אני לכל אשר יראוך" שכאשר מתחברים ביחד ובונים בית מדרש ומתדבקים בצדיק אמת שלימודו מקדש ומטהר, אזי יכולים להצליח יותר.

שהרי "אל כביר לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה) וכמו שאמרו רבותינו "זכותא דרבים עדיף" ולכן היה רגילות אצל חכמים לקרוא את בית המדרש על שם הצדיק שהיה שם, כמו שאומרים על רבקה אמנו שהלכה ל"בית מדרשם של שם ועבר" וכמו שאומרים: בבית מדרשו של רבי דבי, רבי ינאי ועוד. שעיקר השלמות של בית המדרש הוא שיהיה שם צדיק שלימודו לשמה באופן שיטהר את הבגדים הצואים.

הכוח של בתי הכנסת ובתי המדרש הוא שכאשר אדם קשור אליהם, אז אפילו אם הוא ייפול, כל עוד לא יפריד את עצמו מהחבורה – קדושת התורה הנלמדת שם תטהר אותו.

שלמות התיקון היא רק בבית המקדש, אליו מתקשרים כל ישראל בקשר עמוק וחזק, שם הוא שורש התורה הקדושה שנמצאת בארון העדות בקודש הקודשים, שם היו יושבים הסנהדרין, גדולי ישראל ומלמדים תורה. ובכוח התקשרותם של עם עם ישראל למקום הקדוש הזה, קדושת התורה שהיא כנחל נובע ומעין מבית ה' יצא היה שוטף אותם ומיטהרים.

לכן גם מבואר בפרשתנו כי הכרתת עמלק היא רק "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב" – רק לאחר שזוכים עם ישראל להגיע לארץ ישראל ולהתקשר ולהתדבק בקדושה קבועה ועומדת באחדות כולם, שזה גם שייך רק לארץ ישראל, כמו שכתוב: "גוי אחד – בארץ", שעם ישראל אחד רק בארץ ישראל, אז יכולים להכרית זרעו של עמלק.

ה' יתברך יזכנו בכוח קדושת ארץ ישראל והתקשרותנו על ידה לעם אחד באחדות גמור, נזכה להתקדש בקדושת התורה בשלמות ולהסיר ולבטל את הבגדים הצואים הפרטיים והכלליים, להכניע כל אחד את יצרו הרע הפרטי ובכלליות לבטל את כל הקליפות וגם את ה"ראשית גויים עמלק", ולזכות לקדושת התורה ולבניין בית המקדש, אמן כן יהי רצון.

כי תבוא |

ותעלנו בשמחה לארצנו

התורה הקדושה מלמדת אותנו שכאשר אנו עולים ובאים לארץ ישראל, עלינו לעלות אליה מתוך שמחה, וכן לשמוח בטוב שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. גם בסוף הפרשה, כשהתורה מסבירה מדוע עם ישראל נענשו ובאה עליהם הגלות על כל מוראותיה, התורה אומרת "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול". מפסוק זה אנחנו למדים דבר גדול – מהי חשיבות השמחה בעבודת ה' יתברך. כלומר, עד כמה הקדוש ברוך הוא רוצה שנשמח בו, בטוב הגדול שהוא משפיע עלינו תמיד, ובתורה הקדושה ומצוותיה שמביאות אותנו לחיי נצח.

וכל המצוות בעצמן הן משמחות, כמו שכתוב: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים, יט); וכמו שדוד המלך אמר על עצמו: "אנכי אשמח בה'" (שם, קד); וגם אנחנו אומרים "כי בו ישמח לבנו"; וכמו שנצטווינו "שמחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב". גם שלמה המלך ע"ה אומר בספר קהלת "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם… כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" – ופרשו חז"ל כי כוונת הפסוק היא על שבתות וימים טובים שבהם יש מצווה לשמוח, לאכול ולשתות.

וכמו שכותב רבי נתן: "כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתית, יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע, כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה ה' יתברך עמנו על ידי משה רבנו ע"ה שפתח את עינינו והמשיך אלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו, לקיים תורתו ומצוותיו הקדושים בכל יום, אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, וכולנו מאמינים באלוקים חיים ומלך עולם חי וקיים לעד ולנצח, אדון כל לעילא מן כולא ולית לעלא מינה (למעלה מהכול, ואין למעלה ממנו) יתברך שמו בפי כל חי לנצח".

כלומר, אומר רבי נתן שעצם העובדה שזכינו לדעת מהקדוש ברוך הוא ולהאמין בו זוהי סיבה לשמחה, ונוסיף על כך את קבלת וקיום התורה והמצוות – כל אלו לבדם הם סיבה גדולה לשמחה אמתית בה'.

אבל עיקר השמחה שאנו זוכים לשמוח בה' היא כשכובשים את ארץ ישראל, כמו שהתורה אומרת כאן: "והיה כי תבוא אל הארץ" ואחר כך "ושמחת בכל הטוב". וגם בשביל לכבוש את הארץ ולבוא אליה, אנחנו צריכים להיות בשמחה – מכיוון שדווקא בזכות השמחה, נכנס לארץ ונכבוש אותה. ואז נגיע לשמחה השלמה, כמו שאנו מבקשים: "ותעלנו בשמחה לארצנו" וכמו שכתוב "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה, י). וכן על היציאה מהגלות נאמר "כי בשמחה תצאו". ומכאן עלינו ללמוד שבזכות השמחה שנשמח על מה שכבר יש לנו ובפרט על מה שזכינו בחסדי ה' לכבוש חלק מארץ ישראל שכפי שאמרנו על כיבוש הארץ עיקר השמחה , נזכה לשמוח בקרוב בכל מה שעדיין לא זכינו לקבל.

זוהי גם מהות השמחה שאנו שמחים בשמיני עצרת שמחת תורה שכן מבואר באר"י ז"ל שמר"ה ועד שמיני עצרת אנחנו עוסקים בתיקון ספירת המלכות המשמעות הגלויה של הדברים היא שאנו עסוקים בהמלכת השי"ת על העולם ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" עיקר מלכות ה' המקום שבו השי"ת מתגלה כמלך על העולם הוא רק בארץ ישראל לכן המשמעות כשאומרים תיקון המלכות היא קיבוץ גלויות כיבוש ארץ ישראל ובניינה ובתוכה בית המקדש.

כאמור מראש השנה מתחילים לפעול ולתקן את המלכות ולכן תוקעים בשופר שזה רומז לתקיעת השופר שתבשר את קיבוץ הגלויות "תקע בשופר גדול לחירותנו" ואחר כך בכל יום מעשרת ימי תשובה נכנסים מקדושה לקדושה כנגד עשר הקדושות שיש בארץ ישראל זו לפנים מזו עד שביוה"כ נכנס כה"ג לקודש הקודשים שהיא הקדושה הגדולה מכולם ןחג הסוכות מרמז על הדרך לארץ ישראל אותה עשו עמ"י על ידי ענני הכבוד וארבע המינים רומזים לכלי המלחמה שלנו לכיבוש הארץ כמבואר בזוהר הק'  ועד שנכנסים ממש וכובשים בשלימות את ארץ ישראל שאז השמחה מרקיעה שחקים הגענו אל המכוון וזה קורה בשמחת תורה

ויהי רצון שנזכה להתבונן בחסדי ה' ומתנותיו, ונשמח בה' ובהם. ועל ידי השמחה נזכה לצאת מהגלות לכיבוש ובניין כל ארץ ישראל, לבניין בית המקדש ולגאולה שלמה ברחמים, אמן.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת ד, טו; תפילה ד, ח).

ניצבים |

עדים נאמנים

בסוף הפרשה אנו רואים איך הקדוש ברוך הוא מציב לו לעדים את השמיים והארץ, שהנה ה' יתברך שם לפנינו את החיים – הברכה ושמירת המצוות, ואת המוות – הרע, ההליכה בדרך היצר הרע. ואומר לנו הקדוש ברוך הוא: תבחרו בחיים, תשמרו את מצוות ה' "למען תחיה אתה וזרעך תאבו את ה'". תדבקו בו ועל ידי זה תזכו להאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת להם.

וצריך להבין מדוע צריך עדים על זה. וכן מה עניינם של השמיים והארץ לעניין זה ומה הם מרמזים?

והנה בעוד מקום אנחנו מוצאים הגדת עדות – עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, היא התורה הקדושה שניצנה בשני לוחות הברית שהם כמו שני עדים.

ובעוד מקום כתוב: "ואעידה לי שני עדים נאמנים, את אוריה ואת זכריה", שהם שני נביאים שנתנבאו על עם ישראל: אוריה התנבא על חורבן הבית וזכריה התנבא על הגאולה ובניין בית המקדש. וצריך להבין גם כאן מה עניינם.

מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות עדות ה, ט-יב). על פי מה שמבואר בדברי רבנו (ליקוטי מוהר"ן, ו) שאדם ההולך בדרך התשובה ועושה תשובה על חטאיו, עליו לדעת ללכת בשתי דרכים, בשני מצבים: בדרך של "אם אסק שמיים שם אתה", שפירושה – גם אם אתה מרגיש שאתה בפסגה, בשיא ההתחהבות והקדושה, תדע שיש עוד דרגות של השגה והבנה בה' יתברך, בדרכיו ובתורתו שעוד לא נגעת בהם, כי "אין חקר לגדולתו". הדרך השניה היא "ואציעה שאול הנך" – שגם אם אדם יודע שהוא נפל בחטאים גדולים מאוד ונדמה לו שהוא לא יכול לעלות משם לעולם, גם שם ה' יתברך איתו – "הינך" – ויכול לעזור לו לעלות ולהתקרב לה' כאילו לא חטא מעולם.

את זה למדים מכלל ישראל, שכמו שעם ישראל אף על פי שנפלו ונדחו ממקומם, מארץ ישראל לגלות, וכמו שאמר להם ה' יתברך "והפיצותים בגויים" ונסתם כל חזון לדעת אץ קץ הגאולה, כמו שאמר הנביא: "עד מתי קץ הפלאות" (דניאל יב, ו). עם כל זה בטוחים אנו בישועתו, כמו שהבטיחנו הקדוש ברוך הוא: "ואחר ישובו בני ישראל", וכמו שכתוב ביחזקאל: "ועשיתי את אשר בחוקותי תלכו", "והסירותי לב האבן מבשרכם" וכמו שאומר הנביא ירמיה באיכה: "אך זאת אשיב אל ליבי חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו", "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", שאפילו בגלותנו לא עזבנו ה' יתברך והוא תמיד עמנו ועליו אנחנו נשענים וסמוכים ובטוחים שכשם שהתקיימה נבואתו של אוריה על חורבן בית המקדש, כך תתקיים בע"ה בקרוב בימינו עתה נבואתו של זכריה.

וזה העניין העדות – לגלות ולהודיע שלעולם לא נעזבנו מעם ה' והוא תמיד עמנו ומצפה לגאלנו. וזה רמוז גם בעדות של השמיים והארץ-0 השמיים מרמזים על מצב טוב, שאז צריכים לדעת שיש גבוה מעל גבוה, והארץ באה לרמז על מצב בו ח"ו אנו על הארץ משוקעים בה בצער – שגם אז נזכור שה' יתברך אתנו ואצלנו ובווודאי יגמור עמנו לטובה ברוב רחמיו וחסדיו.

והוא גם מה שהלוחות מעידים עדות נאמנה מחכימת פתי. הם מעידים על כך שהם ניתנו ביום הכיפורים, שאז נגמר התשובה שעם ישראל עשו על חטא העגל והקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו "סלחתי כדברך" וניתנו הלוחות השניות, שבזכות זה מחכימת פתי, יוכלו כל הפתאים שהלכו אחר יצרם לאן שהלכו, לחזור בתשובה שלמה.

יהי רצון שנזכה לשוב לה' יתברך בכל לבנו מכל מקום בו אנו אוחזים, ונזכה לגילוי רחמי וחסדי ה' יתברך עלינו בבניין בית קדשנו ותפארתנו ומשיח בראשנו, אמן כן יהי רצון.

וילך

מראשית השנה

בפרשתנו אנו עוסקים בנושא כיבוש ארץ ישראל. משה רבנו מצווה את יהושע על כיבוש הארץ במילים: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת".

בעזרת ה' בקרוב נתחיל מחדש את ספר בראשית, בו בעצם מבואר מאיפה אנו לוקחים את הכוח לכיבוש הארץ – מכוח האמונה שה' יתברך ברא את השמיים, את הארץ ואת כל העולם בששה ימים. האמונה בה' ובכך שהוא המושל והמשגיח, היא שקושרת אותנו לארץ ישראל – שהרי הקדוש ברוך הוא שברא את העולם, בתחילה נתן את הארץ לאומות העולם, "וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" כמו שמפרש רש"י.

אם נשים לב, פרשת השבוע תואמת גם את הזמן המיוחד שבו אנו נמצאים – ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים וסוכות. והרי העולם נברא בראש השנה, כמו שאנו אומרים בתפילה: "זה היום תחילת מעשיך". וכפי שאמרנו, מכוח בריאת העולם אנו כובשים את ארץ ישראל. לכן בימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה אנחנו מגלים מלכות ה' יתברך עלינו וממליכים אותו עלינו, כי בזה אנחנו מגלים שהוא בורא העולם – "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

אכן, קדושת ארץ ישראל מתגלה ביותר בראש השנה, בתחילת השנה, כמו שהתורה אומרת: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". כלומר בראשית השנה, שזה ראש השנה, אז בעיקר מתגלה השגחת ה' על הארץ הקדושה.

לכן בימים אלו אנחנו באמת מתפללים הרבה על הגאולה והשיבה לארץ ישראל ולציון, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך", ועוד הרבה תפילות דומות שתכליתן לזכות לגאולה השלמה.

"כי עיקר התקווה לשוב לארצנו על ידי משיח צדקנו הוא על ידי קדושת ראש השנה שבו נברא העולם בחסד חינם, ובו נתגלה בכל שנה ושנה על ידי ישראל עם קדוש שהוא יתברך בראה. ומאחר שאנו מגלים זאת, בווודאי הכול שייך לנו, רק ברצונו נתנה להם מטעם הכמוס עמו יתברך, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. כי בכל ראש השנה וראש השנה הוא נוטלה מהם ונותנה לנו, כי בכל ראש השנה וראש השנה נכנע ונופל הקליפות וממשלת העובדי כוכבים על ארץ ישראל ונתגלה ונמשך קדושת ארץ ישראל לנו, עד שנזכה שיכמרו רחמיו ויכנע ויבטל אותם לגמרי וישוב ויתן לנו הארץ במהרה בימינו".

יש לדעת שגם אחרי שאנחנו זוכים להיכנס לארץ ישראל, עדיין יש לנו עבודה והיא להיכנס מקדושה לקדושה יותר גבוהה, שהרי גם בארץ ישראל ישנן עשר קדושות זו למעלה מזו. וזו עבודת עשרת ימי תשובה שבהם נכנסים מקדושה לקדושה עד שביום הכיפורים כובשים את הקדושה הגבוהה מכולן, קדושת קודש הקודשים. לכן באמת ביום זה נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ומקטיר את הקטורת שם בפנים, שזה מרמז שאנחנו זוכים לכבוש ולגלות את כל עשר קדושותיה של הארץ, בכוח אמונתנו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות כנגד עשר הקדושות.

ה' יתברך יזכנו להשלים בימים קדושים אלו את כל התיקונים הנפלאים שנעשים בהם, והכול יהיה בשלמות באופן שנזכה לכיבוש הארץ וגילוי קדושתה לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה ברחמים, אכי"ר.

איזה תענוג!

האדם לא נברא אלא רק בשביל להתענג על ה' יתברך וליהנות מזיו שכינתו, וזו תכלית שאיפתנו, כמו שאומר דוד המלך עליו השלום: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

כל התענוגים שיש בעולם, כולם נמשכים בשורשם ממקור עליון, מנעימות ה' יתברך. ועבודת ישראל הקדושים היא לבלי להימשך אחר תאוות העולם הזה ותענוגיו, אלא רק אחרי השורש – אחרי ה' יתברך, ולקבל ממנו את הנעימות והתענוגים. שהרי כל העולם לא נברא אלא בכדי שהאדם, שהוא נזר הבריאה, יכבד את ה' יתברך במעשיו. וכמו שאומר הפסוק: "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

כאשר ח"ו לא עושים זאת אלא נמשכים אחרי התענוגים שבעולם הזה, אזי גורמים ח"ו נפילה יותר גדולה והשפע והנעימות נופלים למקומות הנמוכים (ואז הם גם מתמעטים, שהרי זה הוא אינו מקומם האמתי), וניתן כוח לסטרא אחרא לשלוט בעולם.

מקור השפע של הנעימות והתענוגים הוא מקום בית המקדש, כמו של כל השפע שנשפע לעולם: החכמה, התורה, השמחה, היופי ועוד. ובאמת כאשר עם ישראל שמרו על התורה ומצוותיה ולא הלכו אחר התענוגים והתאוות האסורים, אז עיקר השפע היה בארץ ישראל ואומות העולם ניזונו מהתמצית ומהשיריים. אבל לצערנו כשגלו ישראל, אף על פי שעדיין השפע יורד דרך מקום בית המקדש וארץ ישראל, אבל זה הפוך- שאומות העולם לוקחות את עיקר השפע ואנחנו ניזונים מהתמצית.

למעשה הקלקול החל עוד בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת – כבר אז ניתן כוח לצד האחר לקחת את השפע של הנעימות. וכך בחטאי כל הדורות – כל חטא שעניינו פגם בכבוד ה' יתברך, גורם הסטת השפע של הנעימות לחוץ לארץ, לסטרא אחרא (וגם את המעטתו). התיקון על כל זה הוא עבודת הצדיקים שבכל דור, שהתחילה בעצם עם חזרתו בתשובה של אדם הראשון. עבודתם היא לתקן עולם במלכות שדי, לעבוד את ה' ולכבדו, ואז השפע והנעימות נמשכים במקומם, בבית המקדש – ומשם לארץ ישראל ולכל העולם. לכן השפע שיש בארץ ישראל הוא כל כך קדוש – פירותיה שנשתבחו וכל המצוות שתלויות בה, הכול זה מקדושת הנעימות ששופעת עליהם בהרחבה ובגילוי, שבפירות האלו נגלה שהם מה' יתברך ובנקל מעלים את נעימותם לה' יתברך.

אדם הראשון נברא ביום ראש השנה ואז גם חטא. עבודתנו מראש השנה ועד שמיני עצרת היא לתקן את חטא אדם הראשון (כמבואר בכתבי האריז"ל) שזה המכוון בתקיעת שופר, שיש בו את הנעימות שיש בשמיעת נגינה ("היטיבו נגן בתרועה", "נעים זמירות ישראל") שעל ידו ממשיכים נעימות מה' יתברך בקדושה. ולכן בערב ראש השנה הולכים על קברי צדיקים ומרבים בצדקה, כדי שהשפעת הנעימות תהיה בקדושה גדולה, שלא תוכל הסטרא אחרא בכוח חטא אדם הראשון שנעשה ביום ראש השנה ובכוח חטאי הדורות,  לקלקל אותה.

ואחר כך בעשרת ימי תשובה – כשמם כן הם, ימי תשובה, עד שמגיעים ליום הכיפורים שהוא יום סליחת העוונות שבו זוכים לעלות גבוה עד לשורשו, הנועם העליון (שנע"ם בגימטריה קס"א, וביום הכיפורים עולים עד ספירת הבינה). ולכן לא אוכלים ביום הכיפורים, כי מאחר שפגמנו על ידי חטאינו בנעימות ונמשכנו אחר הנעימות של העולם הזה עד שעברנו על התורה – לכן התיקון הוא לפרוש לגמרי מהנעימות של העולם הזה כדי לעלות לנעימות שתהיה בעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה.

אבל זוהי לא התכלית של העולם הזה, כי עיקר העבודה שלנו היא להעלות את כל העולם ותענוגיו, הכול לעבודת ה' יתברך. ואת זה אנחנו עושים בסוכות – לוקחים את האוכל, השתייה והמיטה – בעצם את כל צרכי האדם ותענוגיו, לתוך הסוכה (גם הסוכה היא בינה). ובזאת אנחנו מעלים ומקשרים את הכול לנועם העליון, לנעימות ולתענוגים כמו שהם בשורשם, לא מתבדלים ומופרשים מהם אלא מעלים אותם ומשתמשים בהם. וכידוע שאדרבה, יש מצווה להדר בנוי סוכה ולהכניס לסוכה כלים נאים, הכול בשביל ליהנות מהנעימות בשרשה בטהרתה, ולזכות לקשר את כל הנעימות שבעולם הזה לשרשה.

ויהי רצון שנזכה בקרוב לסוכה הגדולה שאנו מחכים לה – סוכת עורו של לוויתן, שכל תענוגי העולם יעלו לשורשם ונזכה לקבל מהם מלוא חפניים בקדושתם ובטהרתם, בירושלים עיר הקודש ששם עיקר המצווה של סוכה, שמשם שופעת קדושתה. "ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים", אמן.

(מקורות: ליקוטי מוהר"ן תנינא, עא; ליקוטי הלכות אורח חיים, תפילת מנחה ו, ח-ט).

בראשית-כוח מעשיו

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שניצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית"? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים" – שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, כבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י על הפירוש המילה: "בראשית").

אומר רבי נתן שמדברים אלו של רבי יצחק יוצא אפוא שכל דברי התורה שמ-בראשית ועד החודש הזה לכם, הכול נועד כדי שנכבוש את ארץ ישראל. ומכאן רואים את מעלתה העצומה של ארץ ישראל.

כדאי להעמיק בדברים אלו: מה הפירוש "כוח מעשיו הגיד לעמו"? מבואר בזוה"ק כי "כוח מעשיו" הם כ"ח אותיות שבהן נברא העולם, שהן השורש לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. וכאשר אנו מעוררים את כ"ח האותיות, אנחנו גורמים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו את ארץ ישראל. כיצד נעורר את כ"ח האותיות? על ידי מחיאת כף, שכן בכל יד יש י"ד פרקים, וכאשר מחברים את הידיים במחיאת כף, זה נהיה כ"ח, כנגד כ"ח האותיות, "כוח מעשיו", שבזכותן נותן לנו הקדוש ברוך הוא את נחלת הגויים.

למעשה, ארץ ישראל עתידה להתפשט על כל העולם. זאת אומרת שבסופו של דבר נזכה לרשת את כל העולם ולקדשו בקדושת ארץ ישראל, וגם זה על ידי האמונה ב"כוח מעשיו" – בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וברצונו נותן לנו נחלת גויים.

טענת הגויים לעם ישראל היא "ליסטים אתם, שכבשתם ארץ שבעת עממים" – מזכירה מאד את הטענות המודרניות בעניין "הכיבוש" ושאר מכבסות המילים. וכדי לסתור את טענת הגויים, נתן לנו הקדוש ברוך הוא את התורה הקדושה, שמגלה שהעולם שייך לו, וברצונו הוא נתן לעם ישראל את נחלתו, ארץ ישראל.

אבל גם לעם ישראל יש תנאי שעליהם לעמוד בו על מנת לקבל את ארץ ישראל, והוא שהם יקבלו את התורה: "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". רבנו מבאר שעניין זה שייך בכל דור ודור – שעלינו להמשיך תורה, ביאורי תורה, חידושי תורה והתחדשות בלימוד התורה בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועל ידי זה אנחנו זוכים לכבוש את ארץ ישראל.

בשביל להמשיך תורה חדשה, עלינו להתפלל מעומק הלב ולבקש מה' יתברך שישפיע עלינו שפע של תורה חדשה, חידושי וביאורי תורה. וצריך להיזהר לא להתפלל את התפילה הזאת ולבקש שתתקבל בזכות מעשינו ומצוותינו, אלא לבקש כעני בפתח, כדל וכרש, לבקש מה' יתברך חסד חינם.

זאת מכיוון שכאשר איננו מבקשים בצורה הזאת, אלא משתמשים בכוחנו וזכותנו, אזי התפילה הזאת אמנם עושה את פעולתה, אבל בכוח התורה הזאת אי אפשר להיכנס לארץ ישראל, משום שעדיין יש כוח לגויים לומר: 'גזלנים אתם, ליסטים אתם!', שכן התורה שבכוחה אנו באים לרשת את הארץ, לכאורה ניתנה לנו בגזילה ובכוח. וזה מה שאמרו חז"ל: "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים" – קבע מלשון "קבע את קובעים בנפש", מלשון גזילה. לכן בתפילה עלינו לבוא כעניים ולא בזכותנו וכוחנו.

ויהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו שיגמור כל התיקונים האלו בשלמות, שיגלה תורה חדשה על ידי תפילה ברחמים ותחנונים. ובכוח תורתו נזכה לכבוש את ארץ ישראל בשלמות, ולקדש גם שאר ארצות בקדושת ארץ ישראל, אמן כן יהי רצון.

בראשית  |

כוח מעשיו

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח ב"בראשית"? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים" – שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, כבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י על הפירוש המילה: "בראשית").

אומר רבי נתן שמתוך דברי רבי יצחק משמע כי כל דברי התורה שמ"בראשית" ועד "החודש הזה לכם", הכול נועד כדי שנכבוש את ארץ ישראל. ומכאן רואים את מעלתה העצומה של ארץ ישראל.

כדאי להעמיק בדברים אלו: מה הפירוש "כוח מעשיו הגיד לעמו"? מבואר בזוה"ק כי "כוח מעשיו" הם כ"ח אותיות שבהן נברא העולם, שהן השורש לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. וכאשר אנו מעוררים את כ"ח האותיות, אנחנו גורמים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו את ארץ ישראל. כיצד נעורר את כ"ח האותיות? על ידי מחיאת כף, שכן בכל יד יש י"ד פרקים, וכאשר מחברים את הידיים במחיאת כף, זה נהיה כ"ח, כנגד כ"ח האותיות, "כוח מעשיו", שבזכותן נותן לנו הקדוש ברוך הוא את נחלת הגויים.

למעשה, ארץ ישראל עתידה להתפשט על כל העולם. זאת אומרת שבסופו של דבר נזכה לרשת את כל העולם ולקדשו בקדושת ארץ ישראל, וגם זה על ידי האמונה ב"כוח מעשיו" – בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וברצונו נותן לנו נחלת גויים.

טענת הגויים לעם ישראל היא "ליסטים אתם, שכבשתם ארץ שבעת עממים" – מזכירה מאד את הטענות המודרניות בעניין "הכיבוש" ושאר מכבסות המילים. וכדי לסתור את טענת הגויים, נתן לנו הקדוש ברוך הוא את התורה הקדושה, שמגלה שהעולם שייך לו, וברצונו הוא נתן לעם ישראל את נחלתו, ארץ ישראל.

אבל גם לעם ישראל יש תנאי שעליהם לעמוד בו על מנת לקבל את ארץ ישראל, והוא שהם יקבלו את התורה: "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". רבנו מבאר שעניין זה שייך בכל דור ודור – שעלינו להמשיך תורה, ביאורי תורה, חידושי תורה והתחדשות בלימוד התורה בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועל ידי זה אנחנו זוכים לכבוש את ארץ ישראל.

בשביל להמשיך תורה חדשה, עלינו להתפלל מעומק הלב ולבקש מה' יתברך שישפיע עלינו שפע של תורה חדשה, חידושי וביאורי תורה. וצריך להיזהר לא להתפלל את התפילה הזאת ולבקש שתתקבל בזכות מעשינו ומצוותינו, אלא לבקש כעני בפתח, כדל וכרש, לבקש מה' יתברך חסד חינם.

זאת מכיוון שכאשר איננו מבקשים בצורה הזאת, אלא משתמשים בכוחנו וזכותנו, אזי התפילה הזאת אמנם עושה את פעולתה, אבל בכוח התורה הזאת אי אפשר להיכנס לארץ ישראל, משום שעדיין יש כוח לגויים לומר: 'גזלנים אתם, ליסטים אתם!', שכן התורה שבכוחה אנו באים לרשת את הארץ, לכאורה ניתנה לנו בגזילה ובכוח. וזה מה שאמרו חז"ל: "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים" – קבע מלשון "קבע את קובעים בנפש", מלשון גזילה. לכן בתפילה עלינו לבוא כעניים ולא בזכותנו וכוחנו.

ויהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו שיגמור כל התיקונים האלו בשלמות, שיגלה תורה חדשה על ידי תפילה ברחמים ותחנונים. ובכוח תורתו נזכה לכבוש את ארץ ישראל בשלמות, ולקדש גם שאר ארצות בקדושת ארץ ישראל, אמן כן יהי רצון.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *