כי תשא
בפרשתינו יש רמז למושג “פדיון נפש” במצוות נתינת מחצית השקל למקדש – “ונתנו איש כופר נפשו וכו'”. וכמו כן, אמרו חז”ל שעמ”י נפדה בזמן פורים בזכות שהקדימו שקלי המקדש לשקלי המן. בנוסף, המושג פדיון – “פדות נפשינו” כפי שנאמר בהגדה – מקביל לגאולת מצרים שאנו חוגגים בפסח, והרי “דורשין בהלכות החג שלשים יום לפני”. בעקבות כך נעיין קצת בליקוטי מוהר”ן המסביר את הקשר בין מעלת קימת חצות והלימוד והתפילה בה למעלת “פדיון”.
ליקוטי מוהר”ן תורה קמט
“(תהלים קיט) חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. חצות הוא מסוגל כמו פדיון, כי הוא המתקת הדינים. ” – יש להסביר שהדבר פשוט ביותר שחצות מסוגל כמו פדיון שהרי הפדיון המרכזי המוזכר בתורה הלא הוא היה בחצות לילה בגאולה והפדיון ממצרים. אכן, יש רמז לפדיון זה כבר אצל אברהם שקיים פדיון שבוים שהציל את לוט – בחצות לילה כפי שנאמר “ויחלק עליהם  לילה” והסבירו רבותינו שהפירוש שחצה את הלילה, ולכן יש פה רמז למלחמת ה’ באויבינו בחצות לילה כמו שאברהם נלחם בשובי לוט בחצות לילה. גם לאחר המלחמה עבור לוט יש רמז לפדיון שהרי לאברהם הוצע “תן לי הנפש והרכוש קח לך”, אך אברהם אבינו מסרב, כך שזכות הנפשות, ובפרט לוט, נשאר לזכותו של אברהם כנגד הממון שהיה מגיע לו. ממש כנגד זה בפדיון הבן, אבי הבן נשאל האם הוא מעדיף את נפש הבן שיזכה בו או את הממון, וכנגד זה משיב שהוא מעדיף את נפש בנו. יש לציין עוד שעל ידי הצלת לוט במלחמה זו זכינו לדוד המלך שיצא מלוט ע”י מואב, והרי דוד הוא הוא שאומר “חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך” והוא הקפיד על הנהגה הזו מאד ע”פ חז”ל. ואכן, דוד הוא המזוהה ביותר ל”לוחם מלחמות ה'”, והרי הדברים מבוארים שעל ידי זכות חצות פודים את השכינה מגלותה ושביה ומתוך כך נותנים כח לשכינה הקדושה להשבית כל אויב ומתנקם, אכי”ר.
וזה “כי חצות המתקת הדינים – כי צדק דינא, ומשפט רחמי(א). וזהו, על משפטי צדקך, היינו שצדק גובר על משפט. התיקון לזה, חצות לילה אקום:” – פירוש שב”משפטי צדקך” משתמע שה”משפט” (רחמים) הינו טפל ומשתייך ל”צדק” (דין) (לא נאריך פה מדוע משפט זה רחמים וצדק דין). כלל בידינו ע”פ הזוה”ק ועוד שכשהדין קודם לרחמים זה אומר ששולט מידת הדין, ואין בכח הרחמים להמתיק את הדין, ולכן מצב זה בכללותו ייקרא דין. אמנם, כשרחמים מקדים לדין אזי ייחשב שהרחמים שולטים ואזי ייקרא מצב זה בכללותו רחמים. לכן, העצה לזה שהדין גובר על הרחמים הינו: חצות לילה אקום – כלומר לאחוז בפדיון של חצות. נראה לומר שפדיון פירושו לא רק גאולה אלא גם במשמעות של “הבדלה” כמשמעות “ושמתי פדות בין עמי ובין עמך”. עם זאת ודאי שפדיון מקושר גם לגאולה כמשמעו הפשוט וכן מפסוקים רבים. ענין הגאולה פירושו “העלאה” שהרי כשמעלים דבר למקורו הראשון ייקרא גאולה כמו גאולת קרקע שנמכרה לחזור לבעליה הראשון ביובל או ב”פדיון” – “וגאל את ממכר אחיו”. כמו כן, אצל רות קוראת היא את בעז “כי גואל אתה” שענינו העלאת מצבה למעלה בנישואין – שנישואין ענינו העלאת – מלשון “נשא” – האשה לבעלה כמאמרם “עולה עמו ואינה יורדת עמו” (יש לענין זה כמה נפק”מ בהלכה ובפוסקים) (לא נאריך יותר בזה עתה, על אף שיש עוד הרבה בזה). נמצא, שענין הפדיון הינו “הבדלה והעלאה”. לפי זה אפשר להבין כיצד נהיה המתקת הדין ע”י “הבדלת” הדין מהרחמים כך שלא ישלוט הדין על הרחמים, ו”העלאת” הרחמים על הדין כך שהרחמים ישלוט על הדין וע”י כך ייקרא הכל בכללותו “רחמים”.
“ועיקר חצות הוא תמיד אחר ששה שעות מתחילת הלילה הן בקיץ והן בחורף, ואז מתחיל זמן חצות. ונמשך עד גמר אשמורה שניה, דהיינו ב’ שעות:” – נראה “שהן בקיץ והן בחורף” שייך על “מתחילת הלילה” להוציא מדעת האומרים שבקיץ צריך להקדים ספירת שש השעות מלפני השקיעה, ולעולם נראה לענ”ד ש”שש שעות” פירוש שעות זמניות, ובכך אין מחלוקת בין תורה זו למרבית הפוסקים והמנהג הרווח שחצות לילה הינה לפי שעות זמניות. (ולא כמו אלה שטוענים שמדובר כאן על שעות של שישים דקות).
“ובבוקר טוב להסתכל על השמים, ועי”ז נמשך הדעת (ע’ בזוה”ק. פ’ בשלח נז): הכוונה לזהר הבא (פה מתורגם) “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַבֹּקֶר מֵאִיר וְהָאַיֶּלֶת עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ, מִתְעַבֶּרֶת בְּצִדָּהּ, וְנִכְנֶסֶת לְמָאתַיִם הֵיכָלוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ. הָאָדָם שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּתּוֹרָה, בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת רוּחַ צָפוֹן (ותשוקת האילת) וְכוֹאֶבֶת הָאַיֶּלֶת לְהִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, בָּא עִמָּהּ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּאִיר הַבֹּקֶר (ואותו אדם מתפלל תפלתו וליחד השם הקדוש כראוי) מוֹשְׁכִים עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד. מִסְתַּכֵּל בָּרָקִיעַ, שׁוֹרֶה עָלָיו אוֹר הַהַשְׂכָּלָה שֶׁל דַּעַת הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְעַטֵּר בּוֹ הָאָדָם, וְכֻלָּם פּוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ. אָז הָאָדָם הַזֶּה נִקְרָא בֵּן לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, בֶּן הֵיכַל הַמֶּלֶךְ. נִכְנָס לְכָל שְׁעָרָיו, וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרֵא לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, כָּתוּב עָלָיו (תהלים קמה) קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. מַה זֶּה בֶּאֱמֶת? כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, (מיכה ז) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, שֶׁיּוֹדֵעַ לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בִּתְפִלָּתוֹ (בעולם) כָּרָאוּי, וְזוֹ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל (השם) הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.” נראה לבאר גם שע”פ האריז”ל האדם הקם בחצות נהיה שושבין לייחוד קב”ה ושכינתיה בתפילת שחרית. לכן, נראה לבאר שבהסתכלות בשמים ע”י תיקון הגדול של חצות האדם מתחבר לבחינת “שמים” הרומזת לבחינת קוב”ה (השכינה נקראת בחינת “ארץ”), והרי בלילה התחבר לשכינה, וע”י הסתכלות זו בשמים גורם ייחוד קב”ה ושכינתיה ונמשך ע”י זה דעת דקדושה שענינו ייחוד כפסוק “והאדם ידע
את חוה אשתו”. – כעין זה יש גם בתפילה  שגורמים ייחוד זה שצריך לשים עיניו לארץ ולבו לשמים כנפסק בשו”ע או”ח צה.
לשכנו תדרשו
Praying for the Holy Presence in Our Holy Land
‘זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם’
Father in Heaven, Everlasting Living One! Bestow upon us kindness for the sake of the Honor of Your Great, Mighty, and Awesome Name that is called upon us, and keep, HaShem our God, the promise You have promised us by Zefania your prophet:  ‘at that time I will bring you, and at that time I will gather you, for I will make you a name and a praise  among all nations of the earth when I return your exiles before your eyes, says HaShem’ (last verse of Zefania)’ (Shaharit prayer). Our mouths abound with pleas and requests, supplications and prayers for the return of our exiles to our Holy Land, for the return of the The Holy Presence to its proper place. This week’s parsha teaches us the great power of prayer, as seen in the prayers of Moshe Rabeinu for all Israel, especially in regard to bringing the The Holy Presence back to our midst. This week’s additional portion on purification by the Para Aduma also increases our awareness on purification, which is also quite crucial for the acceptance of prayer (see Rasag on 10 conditions of prayer, also Rambam Tefila  44-5). ‘If Your Countenance (referring to the Holy Presence) does not come with us, do not raise us (to the Land)…  and how will it be known that I have found favor in Your eyes, me and your People , alast when You go with us, and I and Your People will be distinguished from any nation on the face of the earth ‘, Moshe pleads. Subsequently, HaShem shows Moshe the great vision  of ‘His Honor’ at the ‘cleft of the rock’, expressing that indeed the The Holy Presence will not leave Israel. It is with these prayers that Moshe saves Israel, step by step, from destruction right after the Sin of the Calf, and from being abandoned by the The Holy Presence in the Sin’s ramification, and it is with these insistent and devoted prayers that ultimately we, as a People, merited the ‘13 attributes of mercy’, conduit of mercy and compassion in all our prayers till this very day. Every Jew’s prayer, and each and every one of these prayers, adds to and builds the great corpus of prayers of all Israel for Redemption. When we learn about the The Holy Presence and its meaning, the ingathering of exiles and its meaning, we imbibe our hearts with the meaning of our prayers, thus making our prayers evermore powerful. When we connect to our Forefathers in thought, speech and action we connect to Moshe’s archetypal prayer (in our title quote):  ‘Remember Avraham, Yitzhak, and Yisrael Your servants’. It is by this connection that we have merit to ask for ourselves and our children as their descendants to be ‘as stars of the hevens’, and it is via this merit that ‘all this land’ will be our ‘inheritance forever’.  Indeed, the power of our Patriarchs of Hebron is so great that they are stopped from praying all three simultaneously, in order that the Redemption not come before its proper time (Baba Metzia  85b). It is with the power of prayer, ascending via the merit of our forefathers, that we renew our covenant with HaShem, as in the renewal of covenant in this week’s parsha following Moshe’s prayer. It is in this renewal of covenant that we are told how the nations ‘will not covet our Land when’ we ‘go up to be seen before HaShem… three times a year’ (Pesah, Shavuot, and Sukkot). Subsequently we are also commanded to ‘bring the first fruits to the House of HaShem Your God’. What is the connection between the pilgrimage of the three festivals and the nations not coveting our Land, and how is this connected to bringing the first fruits and renewal of covenant?  The Torah’s commandment on first fruits is dependent on the presence of the majority of worldwide Jewry in the Land (see Rambam Trumot 1, 26).  It is by our presence as a People in the Land in general as exemplified by the first fruits, and at the Bais Hamikdash specifically exemplified by three-fold pilgrimage, that it is clear to the nations that our connection to the Land stems from our covenant with God in mitzvoth and devotion to His Holy Presence, and that in turn the power of the Holy Presence is greatened with our presence. Thus, the nations cease to covet our Land, for they then realize that it is God who created them Who desires our presence in His Holy Land. 
Real-life Hashgaha Story 7: ‘This past week I decided to learn a passage from Likutei Moharan on Purim. I looked in the index and found that Torah 10 is the most suitable. A few days later I decided to learn Likutei Moharan with someone, who would pick a lesson randomly from the book. Out of hundreds of lessons in the book, the lesson that he picked randomly was Torah 10 (he had no idea that this lesson was connected to Purim).’ 

This email was sent to << Test Email Address >>
why did I get this?    unsubscribe from this list    update subscription preferences
LeshichnoTidreshu-לשכנו תדרשו · kiryat arba · kiryat arba 60323 · Israel

Email Marketing Powered by MailChimp

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *